Frost* – Experiments In Mass Appeal

אלבום הפרוגרסיב רוק \ מטאל הכי טוב של שנת 2006 לדעתי היה של Frost, הרכב בריטי שהוא בעצם פרויקט שאפתני של אחד. Jem Godfrey הוא מפיק בריטי שעבד בין היתר עם חבורות זמר נוראיות כ-Atomic Kitten, ובשלב מסוים של חייו, החליט שנמאס לו לכתוב ולהפיק להיטי רדיו באורך שלוש וחצי דקות. הוא חיפש את הז'אנר שבו יוכל להביע את היצירתיות שלו בצורה הטובה ביותר, ללא התחשבות בזמן, מקום, או שיקולי דעת קהל. התוצאה הייתה אלבום מושלם בשם Milliontown, שמעבר להיותו יצירת מופת, סימן תקווה גדולה להרכב על חדש, כזה שבבוא היום ייכנס לנעליים הגדולות של הרכבי פרוג רוק גדולים, כשאלה יחליטו לפרוש.

אך הגורל חשב אחרת, ובמהלך 2007, Godfrey הודיע כי הוא פורש מעסקי הפרוג. בהודעה לאקונית שפרסם באתר הבית של Frost, הוא הודיע כי מהר מאד הבין שהעולם לא באמת מחכה לו, ושפרוגרסיב רוק אולי נשמע מעולה, וממש כיף לכתוב ולנגן אותו, אבל ביקום מוזיקלי בו שולטים יצורי פלסטיק מהונדסים היטב (בין אם הם מנגנים מטאל או פופ), קשה לו למצות את עצמו. "אני איש משפחה, אחרי הכל" אמר, והותיר חלל עצום בלב מעריציו, ובעיקר צער על הבטחה שלא מומשה. אבל מתחת לפני השטח, זרמי היצירתיות החזקים לא נתנו ל-Godfrey מנוח, וב-2008 החלו לזלוג לרשת קטעי וידאו המתעדים עבודה על אלבום חדש של Frost. כנראה שעקב ריבוי הרכבי הנקראים תחת אותו שם, הוחלט להוסיף לשם הלהקה את הכוכבית, ולפתע, ללא התראה מוקדמת ויחסי ציבור, נחת על מדפי החנויות בעולם האלבום השני Experiments In Mass Appeal.

מסתבר שמיד לאחר הפירוק הרשמי של ההרכב, החלו להגיע לאוזניו המדהימות של Godfrey שמועות שהוא בעצם אחד האנשים הנערצים ביותר בסצנת הפרוג העולמית, ועקב פנייה ממתופף להקת Spock's Beard, הלא הוא Nick Divirgilio (הידוע בכינויו NDV), הבחור החל לכתוב חומרים חדשים לאלבום השני. בינתיים, חזרו Frost* להופיע כהרכב חימום של NDV, שהספיק בינתיים להפוך למנהיג להקת האם שלו. בכמה הופעות, NDV אף אייש את עמדת המתופף, עד ש-Frost* ימצאו מתופף קבוע. המתופף הגיע, והלך במהירות – Andy Edwards ניגן באלבום השני, כמו גם בראשון, אך הודיע במהרה כי עקב מחויבותיו כמרצה באוניברסיטה, לא יוכל להופיע. ולמרות זאת, Godfrey גייס מיד את המתופף Alex Thomas, שהצטרף לחברי הלהקה המקוריים (John Mitchel ו-John Jowit מהרכבי הפרוג Arena ו-John Boyes) ו-Frost* חזרו לחיים.

הבעיה מתחילה בכך שמשהו לא מתקתק כמו שעון שוויצרי באלבום השני. כמו הרבה הרכבים לפניהם, גם Frost* סובלים מציפיות מוגזמות וסטנדרטים גבוהים מדי שהציבו לעצמם. האלבום הראשון הגיח לעולם כפצצה ביום בהיר, ולמרות בעיות הסאונד שלו (שיכולות היו להתפרש כמכוונות, כבחירות מעניינות, בעיקר כשמגלים שמנהיג ההרכב היה טכנאי הקלטות בתחילת דרכו), היה בסופו של דבר אלבום כמעט מושלם. האלבום השני, לעומתו, סובל מעליות וירידות לכל אורך הדרך. אין ספק שמדובר באלבום מרתק, עם כמה רגעים מדהימים, אבל לצד שירים יוצאי דופן, ישנם שירים בינוניים. האלבום נפתח בשיר הנושא, כמעט שמונה דקות של יצירה מורכבת, הנפתחת בשירה של הזמרת האורחת Belinda Sykes, וכבר מהרגע הראשון ניתן להבין שלעומת האלבום קודם, שהיה תיאור מסואב ואפלולי של רגשות בריטיים קרירים, האלבום השני יהיה "חי" יותר, "נושם" יותר. ואכן, עם כניסת שאר הכלים לשיר, מתבהרת התמונה: הפעם הסאונד נוטה לכיוון החי, ללא אפקטים מתכתיים כאלה או אחרים על הכלים, שנותנים אווירה כמעט סטרילית למוזיקה.

אך כאן מתחילה הבעיה, שכן בשיר השני באלבום, "Welcome To Nowhere" מתבררת החולשה של האלבום – בעוד האלבום הקודם של ההרכב היטיב לשלב את האלמנטים המלודרמטיים של הניאו פרוגרסיב מטאל \ רוק ביחד עם סאונד קר שמנטרל אותם, האלבום הנכחי כושל בניסיון להחיות את העיבודים, ולתת להם גוון "אקוסטי" יותר. נקודת החוזק של Frost* הייתה השילוב בין עבר לעתיד, בין הקלאסי לפוסט מודרני, ואילו באלבום השני האיזון הזה מופר. דוגמא נפלאה לאיזון הנ"ל היא השירים "Pocket Sun" ו-"Drop Dead Days" – שניהם נפתחים בתרועות אלקטרוניות של קלידים מתכתיים, המשרים אווירה לא נוחה, כמעט מציקה על המאזין, ומיד שוברים את התבנית לטובת כניסת שאר הכלים, עם מלודיות והרמוניות מרגשות.

שני השירים מתהדרים בהפגזות טכניות של כל הנגנים, בשירה כנה מהבטן, ובבניה מרתקת של מהלכים מוזיקליים. לעומתם, שני השירים המובילים ליצירה הסוגרת את האלבום, "You/I" ו-"Toys", לא מצליחים להתרומם מעבר לקלישאות הפופ המכתיבות אותם. הראשון הוא בלדת פסנתר דביקה ולא מעניינת, והשני הוא לא יותר מהמנון פופ – אמנם כזה שמתפתח יפה ומראה עד כמה Godfrey היה מוצלח בגלגול הקודם שלו – אבל עדיין לא מעניין במיוחד. לאחר האכזבה הקלה משני השירים הללו, אנו מקבלים טעימה מהסיבה לשמה עזב Godfrey את קריירת הפופ שלו – יצירת פרוג מדהימה בשם "Wonderland", מעל 15 דקות באורכה, שמצליחה להישאר מעניינת בכל שלב שלה.

אי אפשר לציין את הסקירה ללא אזכור לשיר המרגש ביותר ששמעתי בחודשים האחרונים, השיר הרביעי באלבום, "Saline", שמעבר להיותו בלדה קורעת לב, גם מזכיר לנו עד כמה החבר'ה מ-Frost* אוהבים את ה-Beatles, בעיקר בכל הנוגע לעיבודים לכלי מיתר והרמוניות קוליות. פשוט, צובט, קורע, תבחרו איזה תואר שתרצו, מדובר באחד השירים היפים יותר שתשמעו. למרות הבעייתיות, ולמרות מכשול האלבום השני, Frost* מצליחים להנפיק אלבום פרוגרסיב רוק \ מטאל משובח, כזה שבעתיד ייזכר כאלבום קאמבק מוצלח, למרות שתקופת הפרידה של ההרכב מהעולם לא הייתה ארוכה במיוחד. מי מכם שעדיין לא האזין לאלבום הקודם, ועוד לא הבין מהסקירה הזו שהוא צריך, מוזמן לקום מהכסא ולתור אחריו. חווית ההאזנה ל-Experiments In Mass Appeal הופכת למספקת יותר ברגע שיודעים איפה היה ההרכב הזה קודם, ולאן הוא יכול להגיע. והוא יגיע. עליי.