Frost – Talking To God

אין לי בעיה לומר בגאווה מוחלטת שאני מעריץ גדול של האיים הבריטיים. מעבר לעובדה שזהו המקום היחיד בעולם בו ערוצי חדשות יכולים לעסוק במשך שעות על גבי שעות בנושאים כמו מחלתה של חיית המחמד של המלכה, המדינה הזו סיפקה לנו גם כמויות לא סבירות של מוזיקה מוצלחת ובעיקר מוזיקה מקורית. זה מתחיל בבלאק סאבאת', דייויד בואי, הביטלס וכל אמן חשוב אחר שאתם יכולים לחשוב עליו. בתחום המטאל יש לנו את איירון מיידן, וונום, קארקאס, נייפלם דת', קריידל אוף פילת', Akercocke, כחמישים להקות דום-מטאל שאני בטח לא מכיר ועוד הרבה להקות מטאל חשובות, כולן חלוצות בתחומן שלהן. אז לא, Frost (הבריטים, קיימות לפחות עוד שתי להקות בעלות אותו השם במדינות אחרות) לא מתקרבים לסטנדרטים הגבוהים של הלהקות שציינתי פה, אבל הם מצליחים להגיע ממש, ממש קרוב.

Cursed Again, אלבום הבכורה של Frost, הוגדר מראש ע"י הלהקה עצמה בתור מחווה למייהם, ניסיון לשחזר את הסאונד הייחודי של De Mysteriis Dom Sathanas. התוצאה הייתה סבירה אך מאכזבת, משתי סיבות. ראשית, כפי שברור לכל אדם בעל ידע מינימלי בבלאק מטאל, ניסיון לשחזר את הצליל של אותו האלבום לא יעבוד לעולם. שנית, האלבום נשמע יותר מדי כמו ניסיון להתחקות אחר מייהם, ללא תחושה של מקוריות מספקת, והשירים עצמם שיעממו קצת את המאזין. באלבומה החדש של הלהקה, Talking to God, היא הצליחה להתעלות כמעט על כל חיסרון שהיה לה בעבר. האלבום הזה מצטיין בהפקה חלקה, בכתיבה חכמה, במקוריות מסוימת תוך שמירה על גחלת של בלאק מסורתי ונוקשה, ובסאונד כללי עצבני, מטונף ומטורף.

הבלאק שמנגנים Frost הוא ברובו לא מהיר אלא בעל קצב בינוני ומאיים, משהו שנשמע כמו שילוב בין קטעי הקצב הבינוני באלבומם של מייהם שהוזכר לעיל לבין דארקת'רון באלבומיהם המתונים. הדמיון ללהקות אלו מאפיין רק את המקצבים בהם בוחרת הלהקה להשתמש, שכן באופן בו כתוב החומר עצמו יש לפעמים הבדלים רבים בין Frost לאותן הלהקות ומדי פעם יש כאן כמה נגיעות מקוריות מאוד ומבריקות למדי. למשל, האופי האגרסיבי של שני השירים הראשונים באלבום, Sickness ו-Filthy Black Shit עושה את Frost כמעט הארדקור בדרכם שלהם. לא, אין במוזיקה עצמה שום דבר שמזכיר הארדקור אך משהו בגיטרות בעלות האגרסיביות העצורה של Filthy Black Shit ובפזמון הפרוע של Sickness גורם לי משום מה לחשוב שככה היו נשמעים Pantera האגדיים אם מאיזושהי סיבה לא ברורה היו מחליטים פתאום לנגן בלאק מטאל.

ההפקה והנגינה באלבום הן ללא רבב. ניתן לשמוע כל צליל בבירור, החל מהתופים המוצלחים בהם ניתן לשמוע את תפקידו של כל תוף בבירור רב (במיוחד את תופי הבס העוצמתיים של האלבום), דרך הגיטרות שמזכירות בצליל הדיסטורשן שלהן משהו בין מייהם וסטיריקון – ברור, חלק ועוצמתי – וכלה בשירה, שהיא נושא מעניין למדי באלבום הזה. ל-Frost שני סולנים(!), The Fog ו-The Shid או לנוחיותכם, סאבלימינל והערפל. אחד מהסולנים אחראי על צרחות גבוהות והשני על שירה צרודה בנוסח Atilla Csihar (אבורים, מייהם, ועוד כשבעים להקות אחרות), רק קצת פחות מוצלחת (אם כי עדיין טובה). רוב הזמן מופרדים תפקידיהם של הסולנים, אך מדי פעם הם שרים זה לצד זה והתוצאה מוצלחת למדי. למרות שהאלבום הוא ברובו אלבום בעל צליל נוקשה ובסיסי, במספר נקודות בו ניתן לשמוע נגיעות קלידים קלות. הקלידים המקהלתיים בשיר הסיום (הנושא את שם האלבום) הפתיעו אותי במיוחד שכן הם היו הדבר האחרון שציפיתי לו באלבום שכזה, אך באורח פלא הם משתלבים בצורה מעולה ויוצרים את האפקט הדרמטי הנדרש מהשיר.

אבל, עם כל האהבה שפיתחתי לאלבום הזה, חשוב לציין בו שני חסרונות שאמנם לא מפחיתים מהיותו אלבום שהוא הרבה יותר משווה שמיעה, אך הם קיימים ודורשים התייחסות: חיסרון אחד הוא בעיה שעליה הצליחו להתגבר Frost רק באופן חלקי מאז אלבומם הקודם. בעיה זו היא המונוטוניות הקלה שמאפיינת את השירים. השירים הם כבדים, עוצמתיים ומהנים, אך כמה מהשירים באלבום לא מתפתחים מספיק לאורך ה-4-5 דקות שלאורכן הם נמשכים. דוגמא לשיר שכזה היא למשל שיר מספר 7, Two of a Kind, שפותח בכמה ריפים ומקצבים שוברים ומהנים, אך נוטה להידבק אל אותם הריפים למשך יותר מדי זמן. זהו עדיין שיר טוב, הוא פשוט קצת מתיש. עם זאת, לא חסרים שירים באלבום בהם לא קיימת בעיה זו, דוגמת The End המטורף או Talking to God המורכב למדי. חיסרון שני, שגם הוא פעוט למדי ביחס לשאר האלבום, הוא שיר מס' 8, No Light, שהברוטליות המהירה שלו עשויה בטעם רע, במיוחד באמצע אלבום בעל קצב בינוני כבד שכזה. לא נורא, זהו רק שיר אחד, והוא לא באמת גורע במשהו מהאלבום החייתי הזה.

לסיכום, Frost, למרות השם הלא מקורי בעליל שלהם, הצליחו ליצור אלבום שיוצר בדיוק את האיזון הנכון בין שמירה על אלמנטים מסורתיים בבלאק מטאל לבין חידוש והמצאה. Talking to God הוא כבד בצורה שלא תיאמן, הוא חזק והוא מעביר בדיוק את האווירה המטונפת שהלהקה רצתה להעביר. אין מה לדבר, הבריטים עשו זאת שוב.