1. Nocturnal Void
  2. Encumbered By Vermin
  3. Veiled In Fog
  4. Buried Deep
  5. Frederic Chopins Marche' Funebre (Funeral March)

יש מגוון של מחלות בעולם המטאל. חלקן ויראליות (למשל שירי ת'ראש ארוכים בלי סולו גיטרה), חלקן זיהומיות (למשל התעקשות על הופעות אורח שגורעות מהשיר במקום להוסיף לו), אבל יש מחלה אחת שמצליחה לבאס אותי יותר מכולן. היא נקראת "סינדרום האלבום השני". למי שלא מכיר, הרשו לי להסביר: כשמוזיקאי מוציא את האלבום הראשון שלו הוא לרוב יעשה הכל כדי שזה יהיה אלבום מצוין. לפעמים המוזיקאי מצליח בזה כל כך, שיוצא לו אלבום ראשון מעולה. מדהים. אגדי. מי שרוצה להבין את חומרת התסמונת מוזמן לשמוע ברצף את שני האלבומים הראשונים של Machine Head והוא כבר יבין למה אני מתכוון.

Frowning הוא פרויקט פיונרל-דום מטאל של איש אחד, צעיר ומוכשר, בן 22 בסך הכל. לפני שלוש שנים, כשהיה בן 19 בלבד, הוציא את אלבום הבכורה שלו, Funeral Impressions. אלבום הבכורה הזה היה… איך אני אגיד? מושלם. אלבום ששווה ציון 5. אלבום שנשמע כמו הפרק הראשון בספר שמסביר איך עושים פיונרל-דום. פשוט ככה. רק לקראת הסקירה הזאת גיליתי שהבחור היה רק בן 19 כשהוציא את האלבום, ואני מודה שהייתי קצת המום.

במשך כמה וכמה חודשים אני יכול להגיד שחיכיתי וחיכיתי שיצא כבר האלבום החדש, Extinct. וכידוע, כגודל הציפיות כך גודל האכזבות. קיבלתי אלבום עם התסמונת המקוללת. ההנחה היחידה שאני יכול לעשות לאלבום היא להגיד את האמת: דום, ובעיקר הנישה העוד יותר קיצונית שלו, פיונרל-דום, הוא סגנון קשה. הוא סגנון שקשה להתחבר אליו כי הוא נוטה לשעמם. כל חובב דום יודע שיש בדום המון פנינים מדהימות ומהפנטות שחבל שאנשים לא מכירים, וכן, יש גם דברים משעממים ביותר, והגבול ביניהם די דק. לנסות לקחת שני אלבומי פיונרל-דום ולהסביר למה אחד טוב ואחר לא זה בערך כמו לקחת שתי אבנים באותו גודל וצבע ולנסות להסביר למה בא לך לשחק עם אחת, ואת השנייה אתה משאיר על הרצפה.

האלבום מתחיל עם Nocturnal void, והאמת שזה נשמע כאילו השיר מתחיל מהאמצע שלו. אין בנייה, אין כניסה איטית כלשהי, אין הכנה. כלום. בום. נכנסים למלודיה, עם התופים והכל. אבל משהו במלודיה פשוט לא נקלט לי באוזן. גם אחרי איזה 8 שמיעות אני עדיין לא מצליח לקלוט את המלודיה הזאת שהבחור עושה כאן. אחרי כמעט 2 דקות של טחינת המלודיה, הקצב מעט, הגראולים המדהימים (נקודת האור היחידה באלבום) נכנסים, והופ, עכשיו אני שומע פיונרל. הריף איטי בטירוף, כמו שהוא אמור להיות, ברקע ממשיכה גיטרה בתפקיד Lead שאני עדיין לא מצליח יותר מדי לפענח, ו-3 דקות בתוך השיר עוד לא שמעתי משהו שיתפוס לי את האוזן, ובואו נסכים על משהו, 3 דקות בתוך שיר שפותח אלבום זה המון זמן. משהו כאן כבר היה אמור לעניין אותי. אז הופ, השיר נרגע, עוברים לגיטרה נקייה איטית, אקורדים שלא ממהרים לשום מקום. את הסבלנות הזאת אני אוהב. הבחור מבליח עם לחישות ברקע, עם 8 טון ריוורב, ככה בשביל הדרמה (אני לא עובד על אף אחד. במקומו זה בדיוק מה שאני הייתי עושה). בעודי מנסה לזהות מה הוא אומר, פתאום תופסת אותי מצילת קראש, עם פאוור קורד וגראול מהגהינום. עכשיו אני אוהב את זה. אוהב שהשיר הולך וחוזר מ-ואל מחוזות הרעש והכובד. רק מה? משם, בערך 3 דקות רצוף נחרש אותו קטע, עם אותו קצב שירה איטי להחריד, והשיר פשוט הופך למונוטוני מדי.

Encumbered by vermin מתחיל כמו קודמו, ודי גורם לי לתהות אם משהו שונה ביניהם, חוץ מזה שהנ"ל ארוך יותר. ואז משם מקום מגיע איזה ריף מנסר, כולו עם מיוטים של הגיטרה, התופים עולים בקצב, ואני כבר חושב שהולך להתפוצץ עליי איזה קטע אלים עם גראולים רצחניים. אבל לא. היה ריף? זהו. נגמר. הלאה. חוזרים לקצב איטי יותר. אז מה נתן הריף המנסר לשיר? עשה אותי רעב ולא הביא לי אוכל. חמש דקות בתוך השיר והוא שוב נשמע בדיוק כמו ההתחלה שלו, וכמו השיר שלפניו ואני מודה שבשלב הזה הסבלנות שלי פוקעת. שמעתי כבר 14 דקות מהאלבום הזה, ועדיין שום דבר לא קרה בו. שום דבר לא נגע לי מספיק בלב, שום אטמוספרה אמיתית ומיוחדת, כלום. גם כאן, כמה דקות בתוך השיר (שיר של כמעט 12 דקות, בכל זאת) הבחור עובר לקטע עם גיטרה נקייה וסבלנית, מאחוריו אני מזהה איזה באס שמנסה לעשות תפקיד קצת מעניין בקטנה, וגם מכאן, אחרי כמה חזרות עוברים ישר לדיסטורשן. אני מרגיש תחושה של החמצה. יכלה להיות כאן בנייה כל כך הרבה יותר טוב. למה לא לתת פאוור קורדס עם גיטרה אחת ולהמשיך ברקע את הגיטרה הנקייה? חדה, יפה, מלאת ריוורב? למה סתם לעבור בין קטעים? אז אחרי עוד איזה 2 דקות של גראולים על פאוור קורדס ומלודיה לא מספיק ברורה (ככל הנראה, הקו הכללי של האלבום…) חוזרים לרגע לגיטרה נקייה, ואז שוב נכנס הדיסטורשן, אבל היי, יש לנו סקופ! הבחור הקשיב לי! הוא השאיר ברקע את הגיטרה הנקייה! סופסוף! שתי דקות לפני שהשיר נגמר (וכן, שתי דקות בפיונרל-דום זה ממש קצת זמן) השיר סופסוף נשמע מעניין אותר. נשמע כמו מה שרציתי לשמוע כשקיבלתי את האלבום הזה. ועכשיו השיר מקבל קצת ביצים, הריף משתנה לריף אחר, גיטרה דקה יותר שכאילו מנסה להגיד משהו מעבר לכל האפלה הזאת. עכשיו אני קצת שמח. רק למה הייתי צריך לחכות 10 דקות בתוך השיר כדי להגיע למשהו טוב?

ב- Veiled in fog אני כבר לא יודע אם אני אעמוד. כל שיר באלבום הזה ארוך מקודמו, וכשהוא רק מתחיל אני תוהה איך אני אצליח להתעניין ב-14 הדקות שמחכות לי. אז גם השיר הזה מתחיל כמו קודמיו, רק שהפעם לשם שינוי המלודיה של הגיטרה המובילה ברקע ברורה, אולי כי זה רק 4 תוים שמנוגנים ממש באיטיות. אבל היי, אני סבבה עם זה. שוב, המבנה של השירים נשמר, וגם עכשיו, 2 וחצי דקות בתוך השיר יש קטע קלין. סבבה, נכון, ככה כותבים פיונרל, ושוב, איפה המעוף? איפה העניין? אני צריך לשלוח אתכם לבית הספר לקלין של Alcest ללמוד מה עושים בלי דיסטורשן?! בחייאת! תהפנט אותי! תרגש אותי! תעשה לי קיצי! משו? ושוב הפאוור קורדס, ושוב הגראולים, וגם עכשיו הקלין הזה קצת נשאר ברקע, ושוב, בלי שום מעוף, בלי שום עניין, בלי שום אמירה. יש כאן איזשהו מינימליזם שנכון שעליו בנוי פיונרל-דום. אבל אני מרגיש ריגרסיה לעומת האלבום הראשון. אם על הראשון אמרתי שהוא הפרק הראשון בספר של איך כותבים פיונרל-דום, אז האלבום הנוכחי מרגיש לי כמו המבוא בהתחלה, שמנסה להגיד הכל בקצרה, אבל לא אומר כלום. כמו אוטו בלי דלק. כמו סטייק וול-דאן בלי שומן.

עד לנקודה זו סקרתי 2 וחצי שירים מתוך 5 שירים שיש באלבום. כאן אני כבר עוצר כי אין טעם להלאות אתכם בשאר תלונות על שאר האלבום, פשוט כי הוא אותו דבר. יכול להיות שהציפיות שלי היו גבוהות מדי. יכול להיות שמישהו מכם יאהב את האלבום הזה. אני הרגשתי בעיקר את החולי של תסמונת האלבום השני. למעשה, יש באלבום שני דברים שמצליחים להציל את כבודו במעט: הגראולים המושלמים, כבדים, עצובים, מהפנטים, כאלה שבאים מהעומק של העומק של הבן אדם. כאלה שאני תמיד שמח לשמוע, והעובדה שזה עדיין פיונרל-דום, סגנון שגם כשהוא משעמם, הוא עדיין מספיק נחמד לשמוע ברקע בזמן שאתה עושה דברים.