Funeral For A Friend – Casually Dressed And Deep In Conversation

18/06/04
כתב/ת:
לאתר הלהקה
  1. Rookie of The Year
  2. Bullet Theory
  3. Juneau
  4. Bend Your Arms to Look Like wings
  5. Escape Artists Never Die
  6. Storytelling
  7. Moments Forever Faded
  8. She Drove Me to Daytime TV
  9. Red is The New Black
  10. Your Revolution is a Joke
  11. Waking Up (Inside my own paralysis)
  12. Novella

לא כל יום קורה שהלהקה שלך הופכת בוות-אחת מאקט חימום מגניב בסצינת ההארדקור המקומית, למיין-אקט בכמעט כל במת רוק אפשרית, ובין לבין סוגרת ביקורות קיצוניות במגזינים הנחשבים ביותר בעולם (מטאל-האמר UK: "הנירווה של שנות ה-2000", קראנג: "הלהקה הצעירה של השנה"). מסתבר שלחבורה הוולשית Funeral For A Friend זה קרה, ובצורה מרשימה למדי הצליחה הלהקה להגיע לכל טופ-20 עדכני בארה"ב ובריטניה ולפעמים זה נראה כאילו כל יום זה "ספיישל פיונראל פור א פרנד" ב-M2. השאלה היא האם כל ההייפ סביב הלהקה מוצדק, או שמא מדובר בעוד גל חולף?

התשובה היא "מוצדק מסוייג". מצד אחד, באלבום הבכורה שלהם (לאחר הוצאות של כמה EP שמכילים סינגלים בודדים ממנו) יש כמה רגעים קסומים שאין מצב שכמה וולשים דפוקים הצליחו לחבר, ומצד שני יש חלקים בדיסק שגורמים לביטוי "נירוונה החדשה" להישמע מעט תמוה. אז בואו נראה מה יש לנו כאן:

Funeral For A Friend מגדירים את עצמם כ"פיוז'ן מרענן המורכב מכל מה שחזק ומרגש ב-emocore, האתיקה וההקרבה של ה-hardcore וכל העוצמה שגלומה ב-rock". אני חושב שזה קצת פלצני, אבל ככה זה שמישהו מהלייבל שלך כותב לך את הביוגרפיה. FFAF משלבים קצת מהרבה סגנונות 'אלטרנטיביים' קרובים ליצירת תערובת "רוקנרול רגשני" (זה מושג חדש..) כבד לפרקים אבל בעיקר מודרני מאוד, מה שנתן ל-FFAF נישה משלהם ישר מיריית הפתיחה.

הדיסק נפתח בטראק "Rookie of the year", ובאמת שקשה לייחל להתחלה יותר חלומית מזו: דואל-גיטרז מאוד עוצמתי שעובר במהרה להוק של כל הדיסק, שבמהלכו הסולן מודה לחברתו לשעבר, או לאחת הנשים בחייו כשצורח: "thank you for making me worthless" – אגב, לכל מחפשי-הנחמה במילים, לא תמצאו כאן אוצרות מרנינים, אלא אם כן את/ה נער/ה מדוכא/ת בגיל ההתבגרות שאהבה כאובה או חצ'קון חדש מפריעים למהלך חייכם התקין.

הסינגל הבא, "Bullet theory", לוקח יותר אחורה ומצדיק את עצמו רק בזכות הקטע הכאוטי שנכנס ב-2:21, ובהחלט מציג קשת רחבה של רעיונות מוזיקליים שיש לוולשים הנחמדים האלה להציע. הטראק הבא, "Janeau", הוא הלהיט האמיתי של הדיסק, ואחד ההיילייטס הראשיים שבזכותם מקטלגים את הלהקה כ"emocore" – נכון שהסולן מקשקש כמה שטויות על כך שהוא "רק שורה בספר שלה", אבל מעבר לכך, בזכות השיר הזה FFAF הצליחו לפרוץ כ"כ חזק החוצה, ובאמת שמדובר כאן בטראק יוצא-דופן בכל הסגנון שמצליח להתעלות מעל לשאר, ולפני הכל להיות להיט רוק שובר-קופות.

הטראק הרביעי בדיסק, "fold ur arms..", הוא הפייבוריט-האישי שלי, ולו רק בגלל המלודיה המתוקה שפותחת את הטראק, אבל בעיקר בזכות ה-c-part, אותו טריק נצחי, ש-FFAF ממשים בצורה סוחטת-רגשות ב-2:43. מומלץ מאוד.

אחרי זה עוד יש את "Escape artists never die" שמציג עוד סאגה סוחטת-רגשות מגרונו של Milles Davis, וצדדים מעט יותר כבדים של הלהקה, ומשם נפתח החצי השני של הדיסק, שמבחינתי הוא עקב-האכילס שלו: לצד הפקה יותר חלשה, רמת השירים יורדת, ופתאום FFAF נשמעים כמו להקת emocore ממוצעת ותו לא. לפעמים סידור נכון של טראקים בדיסק יכול לעשות לך את העבודה.

סה"כ, FFAF מעמידים כאן דיסק נפלא, ובעיקר ציפיות ל-LP הבא. בינתיים, "נירוונה של שנות האלפיים" יישאר בגדר קונספט על דף נייר, ו-FFAF ימשיכו לעצבן הרבה אנשים ברחבי העולם על הבמות הרמכזיות של פסטיבלי הרוק, והגיטריסט שלהם ימשיך ללבוש את חולצת האיירון-מיידן המגוכחת שלו. יש דברים שלא משתנים.