Funeral For A Friend – Tales Don't Tell Themselves

04/09/07
כתב/ת:
לאתר הלהקה
  1. Into Oblivion (Reunion)
  2. The Great Wide Open
  3. The Diary
  4. On a Wire
  5. All Hands On Deck
  6. All Hands On Deck
  7. Out Of Reach
  8. One For the Road
  9. Walk Away
  10. The Sweetest Wave

כש-Funeral For A Friend (להלן FFAF) הוציאו את הדיסק הראשון שלהם, הוא התקבל בברכה ונחשב למציב אבן הדרך בסגנון הסקרימו \ אימוקור. המפגש הראשון שלי עם הלהקה הזו היה בהופעה שלהם במסגרת הטור Projekt Revolution, בשנת 2003. האנרגיות של הלהקה היו בשמיים ורמת הנגינה הרקיעה שחקים. כשנגמרה ההופעה הרגשתי שנשארתי עם חוסר. חוסר בשירים איכותיים. האזנה לאלבום הבכורה בעקבות ההופעה גרמה לי להבין של FFAF באמת יש אחלה אנרגיות, אבל משהו בשירים שלהם לא עבד.

מים רבים הספיקו לזרום בתמזה מאז אלבום הבכורה ונראה היה שהלקח הופק. האלבום השני כבר נכתב בצורה יותר טובה, אך מסיבה לא ברורה, הוא היה רחוק שנות אור מהסגנון המפורסם של הלהקה. החמישיה הוולשית לא פסקה מליצור והשנה היא מספקת לנו את האלבום השלישי שלה, Tales Don't Tell Themselves. בתור חבילה האלבום הזה מספר סיפור, כמו פסקול לסרט אם תרצו – ובימים אלו, בהם אלבומי קונספט הם מצרך נדיר, FFAF מספקים את הסחורה. הקשר בין השירים והבניה של האלבום עשויים ממש כמו שצריך. המחשבה ניכרת עד לפרטים הקטנים של ההפקה, עד לגימור של עטיפת הדיסק.

"Into Oblivion" השיר שפותח את האלבום, מכניס לאווירה בזכות הפתיחה המרשימה שלו, כינורות לצד ליין אלקטרוני. כהשריף הגיטרות נכנס, זה מקבל מיד את ההרגשה של שיר אימו טוב. הבעיה מתחילה בשניה ש-Matt Davies הסולן נכנס, משהו בשירה שלו לא ממש עובד ואני מוצא את עצמי תוהה לאיפה נעלמו הצרחות. הפזמון של השיר סוחף, מרשים ומרגש. אבל אין מה לעשות זה לוקח אותי למחשבות על להקות כמו U2 או להקות רוק בריטי אחרות. האם FFAF לא רוצים להיות להקת מטאל יותר? האם הם מוותרים על האנרגיות הבלתי מרוסנות שלהם לטובת שירי רוק?

התשובה מגיעה עם השיר השני, "The Great Wide Open" – שיר רוק טיפוסי, שגורם לי לרגשות מעורבים: מצד אחד, מדובר בשיר טוב, אבל מצד שני, אני מצפה להרבה יותר מהלהקה הזו. גם הפזמון של השיר הזה מדבק וקליט בדיוק כמו שאני אוהב , אפילו ה-C-Part נשמע מעולה. הבאס תופים מהודק ובכל זאת, זה לא סוחב, יכול להיות שאני מגזים בדרישה שלי מהלהקה, אבל משהו חסר. אם להשוות את הדיסק הזה למשהו, זה בטח יהיה לאלבום האחרון של Taking Back Sunday, רק שהדיסק הזה נטול אנרגיות. הוא נשמע מאוד עצור ומאופק.

השיר "Out Of Reach" למשל, אמור להיות הפצצה של הדיסק, זה שיר עם ריף מהיר ומאוד אנרגטי יחסית לשאר הדיסק – זה פשוט מדהים איך איכות הכתיבה של FFAF השתפרה פלאים וזה בא על חשבון האנרגיה שלהם. השיר הזה מרגיש כאילו הוא רוצה להתפוצץ אבל הם לא נותנים לו להגיע לשיא העוצמה. "Walk Away" נפתח עם ריף שרוצה להיות Iron Maiden אבל מנוגן כמו Coldplay – השירה כמו לכל אורך הדיסק, לא מספיק משכנעת, אולי זה הניסיון של הסולן להשמע כמו זמר אמריקאי. ניסיון שלא ממש מצליח. גם ליין הפסנתר לא עוזר לשיר לעלות לעוצמות הנכונות. כשמגיע ה-C-Part ואחריו המודולציה, זה כבר הופך להיות יותר מידי U2.

ההרגשה שהדיסק משאיר כשהוא מסתיים, היא של החמצה. באמת שמדובר בקבוצת שירים מנצחת – 10 שירים שיוצרים תמונה אחת גדולה. גם מבחינת הנגינה ברור שהחבורת האנשים שמנגנת כאן יודעת בדיוק מה היא עושה. אך למרות כל אלו, הדיסק לא מצליח לעלות לשיאים שהוא ראוי להם. משהו בדרך הולך לאיבוד. בסופו של דבר, אני מקווה שזה אלבום שיתגלה עם הזמן ואולי מישהו יהיה שם בשביל לספר את הסיפור של Funeral For A Friend.