Gaë Bolg – Requiem

מטאל או רוק כבד, ברוב המקרים, תמיד ניתן להגדיר, כל עוד יש שם שילוב גיטרות עם דיסטורשן ותיפוף במרכז, זה פחות או יותר אומר שאתה בעסק. במהלך השנים ההגדרה הזאת הפכה לסוגיה שלמה, עם תורה, נספחים וקבלות מכל פינה. באחד מאותם נספחים נמצאת הגדרה, או יותר נכון, אמירה, שמטאל לאו דווקא צריך לכלול את אחד מהמרכיבים שמגדירים את הבסיס שלו, מטאל יכול להיות משהו שונה, משהו קיצוני בדרכו המיוחדת, שלא כולם יתחברו אליו אך עדיין ישמור על אותה הוויה והרגשה שנובעת מלהקשיב לאמן מטאל אהוב.

יש שיגידו שאמירה זאת כוללנית מדי, ולא מעט מערערים עליה, אבל יש כאלו שלוקחים אותה ומגיעים לגבולות חדשים. רבים מאמני הבלאק מטאל ניסו זאת, שילבו מרכיב אטמוספרי במוזיקה שלהם על חשבון הדיסטורשן, או אפילו וויתרו על המרכיבים האלו קליל, ועדיין שמרו על דרכם האפלה. להקת Dargaard האוסטרית היא דוגמא טובה לכך, או לפחות, דוגמא שאני מכיר אישית, בתור להקה שעושה מוזיקה כזאת, "דארק ניאו-קלאסיקל מטאל" – כפי שמגדירים אותה. Gaë Bolg לעומת זאת, אפילו לא נכנס למילון הגדרה כלשהו. מדובר פה בפרוייקט פולק ימי-ביניים סימפוני-קלאסי ו… מטאלי… אני מניח, שמביא חוויה מעניינת מאד.

איך שזה לא יוגדר, Gaë Bolg, שבעבר היה ידוע כ-Gaë Bolg And The Church Of Fand, הוא תוצר פרי מוחו של בחור צרפתי בשם Eric Roger, והאלבום האחרון שלו, Requiem מביא סיפור אישי, אפי ומסורתי שמוקדש למוות ולכל אותם אנשים שעברו מהעולם הזה. האלבום נפתח על פני צליל אטמוספרי שקט, עד שמתוך הדממה, מגיעים קולותיהם של אנשי מקהלה, הנמצאים באיזה טקס, מיסה, ונותנים כבוד לרוחו של המת. רק באמצע הקטע השני, "Dies Irae", נכנס תוף בומבסטי שמלווה את המקהלה כשבהמשך מצטרפת מלודיה ברקע. הנגינה מתגברת וממשיכה באיטיות עם צירופם של עוד צלילים לכדי סימפוניה שלמה, השומרת על אותה אווירה עד לסיום.

הקטע השלישי, "Lacrymosa", מתחיל כחלק חדש, פולקי וקליל, שלדעתי משקף את דרכו של המת בעולם האחר, הרוח מרחפת על גבי שדות, כאשר שירת המקהלה שומרת עליה. חובבי המוזיקה הקלאסית ייהנו פה מצלילים ומראות שקטונתי מלתאר, אך כמו שאמרתי, מדובר פה בהרגשה – והנגינה בהחלט סוחפת לסיפור שמאחורי כל אחד מהקטעים פה. שילוב חצוצרות בניחוח ספרדי, ולפתע כניסת כלי נשיפה באיזה צליל זדוני, ועם זאת מפתה – מעורר בך שאלות על אותה רוח, ומה קורה לה בעולם הבא… האם היא עוברת ייסורים לפני שתגיע למקום מנוחתה הסופי? לפחות קולות המקהלה הגרגוריאניים שומרים עליה, ומנחים את דרכה.

למי שבקיא קצת במיתולוגיה הקלטית, Gaë Bolg הוא שמה של "חנית ברק" שנינתה לאחד מהגיבורים הקלטים, והיא יכולה לשמש רק במצבים מיוחדים את אלו שיודעים להשתמש בה. האלבום מציג הרבה מוטיבים קלטיים אך הוא גם לא פוסח על תרבויות או מקומות אחרים, עם כלי הקשה, או כלים מיוחדים אחרים, ושוב, אותן חצוצרות ספרדיות – זה פשוט תענוג לשמוע איך הכל נכנס להרמוניה בקטע הרביעי "Improvisa Letivis Rapuit, Rapietque Gentes" ואפילו מקבל צליל עמום של גיטרה ברקע… מעניין. גם הכנסייה מקבלת פה יחס, בכל אחד מחלקי הקטע "Choral", שמשלב צלילי אורגן וקולות תפילה עמוקים.

החצוצרות ממשיכות לבלוט, בקטע השישי למשל, הן גורמות לך לחשוב שאתה נמצא בסיוט, רדוף ע"י אותן רוחות, ואילו בקטע השמיני הן נותנות תחושה של כבוד, כמו באיזה סרט של זורו, לפני דו-קרב אחרון עד למוות. יש גם חלקים יותר מלודיים וקלאסיים, מלווים בכינור, קלידים, ובכלי נשיפה, שמבחינתי הם אלו שמוסיפים לחוויה ונותנים את הצליל הקסום שלהם לכל שיר. מה שיפה פה, זה שכל האלבום שומר על אותו אופי, וניתן להתחבר אליו בכל שלב ושלב, למרות שהוא מציג נגינה מיוחדת או צלילים אחרים בכל אחד מהקטעים בו.

הקטע "Agnus Die" מביא נבל, ומלודיה קלילה ונורא מכושפת שאתה לא יכול שלא להתחבר אליה. חלקה, אגב, נוגן באחד הקטעים הקודמים רק בצורה שונה לגמרי – וזה מה שגורם לזה להישמע הרבה יותר משמעותי. אי אפשר לא להגיד ש-Requiem הוא אלבום מכובד ומיוחד מאד, יש לו עלילה כובשת, והכל בזכות הנגינה בלבד. אני בטוח שכמו שהיה קשה לי לכתוב על האלבום הזה, כך גם יהיה קשה להבין מה הולך בו, אבל אם הצלחתי לסקרן אתכם ואפילו קצת, תנסו לתת ל-Gaë Bolg הקשבה, זה אמנם לא "מוזיקת מטאל", אבל זה לא פחות מרגש מאלבום חדש של Iron Maiden או Cannibal Corpse… כל אחד לתחומו.