Gama Bomb – Tales From The Grave In Space
- Slam Anthem
- New Eliminators of Atlantis B.C.
- Three Witches
- Last Ninjas Unite
- Escape From Scarecrow Mountain
- Mussolini Mosh
- We Respect You
- Apocalypse 1997
- Return to Blood Castle
- Polterghos
- Skeletron
- Mummy Invasion
הנה היא חוזרת! להקת הת'ראש האירית המצוינת Gama Bomb פשוט באה להשתולל לנו באוזניים ועושה כל מה שביכולתה כדי להראות לנו שלא צריך להיות פוחז גרמני או שיכור אמריקאי על מנת לעשות ת'ראש מטאל משובח ומצחיק. היתרון הגדול של Gama Bomb, מעבר להיותם חבורה של טמבלים שפשוט מצליחים להביע את זה במוזיקה שלהם, הוא שהם מוזיקאים מוכשרים למדי. למרות ההפקה המודרנית יחסית שמביאה סאונד סטרילי, הצליחה Gama Bomb גם באלבומה החדש וגם באלבומה הקודם שהיה באמת מעל ומעבר ונקרא Citizen Brain, להביא את עולם הת'ראש מטאל והספיד מטאל הישן בחזרה, גם מבחינה האוטנטית שלו, אל השוק.
Gama Bomb אמנם שרים על זומבים, ביר-בונג ושרשראות של כדורים בין היתר, אבל הקסם האמיתי שלהם הוא בשירים אודות רובוטים נוראיים שהורסים את העולם, ומחוות מטופשות לסדרות טלוויזיה ומשחקי מחשב. רק מבעד לעיניים אלו אפשר להתבונן על Gama Bomb ולהבין שהם לוקחים את חוסר הרצינות שלהם בצורה הכי רצינית בעולם. את הוויסקי והבירה תחליפו בסיידר תפוחים או שיכר אירי מקורי, ויש לכם בעצם את התשובה האולטימטיבית למחסור החריף בת'ראש מטאל בשוק. נכון שלצד להקות סופר-מקצועיות כמו Evile יש משהו ב-Gama Bomb שנקרא קצת חפיפניקי, אבל אל תתנו לתחושה הזו להטעות אתכם. Gama Bomb פה כדי לתת לכם בראש, מחויכים ונהנתנים כמו שרק הם יודעים.
בשילוב מצוין בין האלבומים Fabulous Disaster של Exodus, עם Handle With Care של Nuclear Assault ו-Chemical Invasion של Tankard, חברי Gama Bomb הביאו את עצמם לרף חדש של ת'ראש מטאל משובח ויחסית חריג בסצינת הת'ראש המתחדשת. בלי שום אלמנטים של פאנק והארדקור כמו שיש ל-Municipal Waste ועם רוח שטות שממש לא אופיינית בטקסטים של להקות כמו Evile או Warbringer, הלהקה היא האפיטום של הת'ראש המשעשע מבחינת קונטקסט אבל מהיר כקליע וחד כלהב של קאטאנה מבחינה מוזיקלית.
מהשיר הפותח האולטרא-מהיר "Slam Anthem" מוכיחים לנו Gama Bomb שאין מנוס, הם פה כדי להרוס. עם שיר שמהווה המשך ישיר לטעם שהשאיר Citizen Brain בסופו, הלהקה הזו פשוט מסתערת קדימה ללא רחם. השירה של הסולן Philly Byrne היא פשוט סיכום מושלם של כל מה שאני אוהב בת'ראש מטאל. קול מאנפף וצווחני שדומה לילד המעצבן של השכונה שלועג לכל מי שסביבו, שמתחלף מדי פעם לגבהים וטונים גבוהים בסגנון Belladona של Anthrax, אבל מחוספס ומגוחך יותר, וכל זה כמובן בכוונה תחילה. בסופו של דבר Byrne הוא שילוב מוצלח במיוחד של Zetro מ-Exodus ולא מעט Glenn Hansen מ-Whiplash, כולל כל המניארות המצחיקות, ואף יותר. אין ספק שהחבורה הזו גדלה בדיוק על הלהקות שאני מוקיר ואוהב, אך בכוונה היא רוצה להראות לכל מי שגדל על להקות דומות שאפשר עוד להמשיך ליצור מוזיקה כזו.
ההומור שופע מהשירים בלי סוף. כמו הכרזה של פוגו ענקי לסיום השחיתות בעולם שהיא מגוחכת שלעצמה, הלהקה הזו פשוט מנגנת מהר ומשעשע, לפעמים ברבות שגורמות לך פשוט לשבת כמו טמבל ולחייך מול המילים. מי עוד יכול לגרום לשירים על נינג'ות, מכשפות שייקספיריות, מומיות ומוסלני להשמע באלבום אחד בתור הדבר הכי טבעי בעולם? עם הצדעה ענקית לעולם הקאמפי של שנות ה-80', כולל סרטים, ספרים, תוכניות טלוויזיה, משחקי מחשב ומחזות זמר, Gama Bomb פשוט לא מהססים לדגדג את כל הטריגרים הרגישים של הנוסטלגיה במטרה לגרום לנו להכנס למודה של דברים שלהקות מטאל פשוט שכחו לשיר עליהן בחלוף השנים. זה אמנם לא מגיע לבדיחות על מסעות בזמן, צבי הנינג'ה וגנרל זוד כמו באלבום הקודם, אבל גם לשטויות של Tales From The Grave In Space לא חסרה מנת ידו.
מי שלא אהב את Citizen Brain ספקני אם ימצא משהו באלבום הנוכחי. השירה מאד השתפרה, ונוטה לעתים לגוונים מעט יותר מלודיים, אבל גם אז זה נשמע יותר כאילו Byrne לועג לז'אנר המטאל המלודי יותר מאשר באמת מצליח לשיר אותו, וחוסר המודעות אם באמת יש פה ניסיון כנה לשיר כאחד האדם או רק לגרוס עוד בדיחה על חשבון כולנו, מוסיפה קסם לקונספט המגוחך. מבחינה מוזיקלית כמובן שאין חדש תחת אסטרואיד הקבורה אפוף החייזרים של Gama Bomb. שירים מהירים שאולי שניים מהם עוברים בחסד את מחסום ה-3 דקות, סולואים שכמעט מגיעים לסקאלה של סולו מלודי, אבל לרוב מתערבבים בחזרה במהירות המגניבה, והכול על מצע שלם של בס-תופים שחותר קדימה ללא הפסק.
חצי שעה, 12 שירים, ת'ראש כיפי נטו. שוב, האימפקט של האלבום לא חזק כמו של קודמו, אבל הוא לא נופל ממנו מבחינה מוזיקלית, אולי קצת מבחינת ההומור (וגם זה, אגב, ממש לא בטוח). מומלץ מאד לחובבי הז'אנר, חובבי הנוסטלגיה וחובבי ההומור במטאל בלי באמת לשמוע אף שיר שהוא בדיחה מהלכת, אלא רק ציניות, חוסר רצינות וסטייל במשקל של משאית כבדה. הכרחי לחובבי הז'אנר המתחדש, כי לעניות דעתו של עבדכם הנאמן, Gama Bomb עושים את ה-Thrash Revival הטוב ביותר.