1. Ashes
  2. Rats
  3. Faith
  4. See The Light
  5. Miasma
  6. Dance Macabre
  7. Pro Memoria
  8. Witch Image
  9. Helvetesfönster
  10. Life Eternal

כששמעתי את אלבום הבכורה של Ghost הייתי מוכן ממש לא לאהוב אותו. מי צריך עוד חיקוי של Mercyful Fate פוגשים את Blue Oyster Cult עם שטיק של מסכות? אבל לא יעזור, השירים היו שם. הריפים היו שם, האווירה, למרות שהסולן היה חיקוי חיוור של קינג דיאמונד, השירים היו פשוט מספיק טובים כדי לסחוב את זה ולייצר אלבום טוב.

משם לא ממש הבנתי לאן לוקח את זה הסולן/מנהיג טוביאס פורג', כפי שבשלב הזה כולנו כבר יודעים שהוא שמו האמיתי, הוא החליף דמויות, שינה מסכות, חתם בחברת תקליטים גדולה של מוזיקת אינדי אלטרנטיבית, הקליט כל מיני שירים שהמרחק שלהם ממטאל הולך וגדל, ונראה היה ש Sell Out זה מושג ממש מתאים למה שקורה פה. ואז האלבום החדש שלהם, בשלב הזה האפיפיור השטני הפך להיות רובי רקב מנווה עצלנות, הלהקה כולה עזבה ונכנסה לסכסוך משפטי סרוח ביותר עם טוביאס שלא שם אותו באור טוב במיוחד, ועם כל החרא הזה הם רק מכרו יותר והפכו לאחת מלהקות המטאל (?) הגדולות בעולם כיום.

אז אמרתי יאללה, נתעלם מכל החרטא מסביב וננסה להקשיב לאלבום החדש, ונראה מה יוצא.
אז השיר הפותח Rats, שגם יש לו קליפ חביב הוא שיר לא רע, ריף מטאלי כבד ישירות משנות השמונים, סאונד משובח כמו שהייתי מצפה מלהקה עם המון כסף שמושקע בה, אבל אתם יודעים מה הבעיה עכשיו? הבעיה עכשיו היא שרובי רקב מתגלה בדיוק כמה שהוא – סולן לא טוב. אין לו את הקול והיכולת של קינג דיאמונד שאותו הוא מחקה – הוא פשוט סולן בינוני ומטה עם קול סתום סינוסים, והדבר היחיד שמציל אותו מלחרבש את הכול זה ערוצי שירה מרובים שיוצרים איזו הרמוניה שלו עם המוזיקה הגרנדיוזית.

Faith מתחיל עם אחלה ריף מטאלי, באמת שזה ריף טוב, וגם הריף של השיר הוא שיר מטאלי כבד לא רע, אבל שוב רובי פותח את הפה והפעם הוא משמיד לי את זה, שימו על השיר הזה את קינג, או את מאתס לוון מ Therion ו Candlemass, או את מייקל אקרפלדט – ויהיה לכם אחלה הבי מטאל, אבל ככה זה נשמע כמו שיר טוב עם עכבר מנוזל מוביל אותו.

See The Light זה שיר ש Ghost של האלבום הראשון היו צוחקים ממנו, נפתח כמו איזה להיט פופ של שנות השמונים, ואז תופר לשם כמה דיסטורשנים שמנסים לגרום לזה להישמע פחות מזובל. אז סלחו לי, אי אפשר ללטש גוש חרא (זה נשמע יותר טוב באנגלית).

Miasma זה קטע אינסטרומנטלי חביב, סוג של פרוג הארד-רוק ישירות משנות השבעים, שיקרוץ לחובבי ה Blue Oyster Cult, חביב. לא מלהיב, אבל חביב. בואו נהיה ישרים, פילר. Dance Macabre מביא בריף הארד רוק 80 בינוני עד מעפן, רובי רקב מתחיל לשיר וחושף את החולשה האמיתית של השיר – אם זה היה בשנות השמונים בטח היה פה איזה סולן אמריקאי עם קול חזק, פה יש שבדי עם נזלת. מיותר.

Pro Memoria זה כנראה הטריביוט של הלהקה לאלן פרסונס פרוג'קט, עוד קצת פרוג-פופ קליל, המילים מנסות להיות אפלות, אבל המוזיקה זה קיטש קלידים, קצת דיסטורשנים כדי לא לאבד את קהל הרוק והמטאל, אבל בגדול זה באמת סתם.

Witch Image עם עוד ריף סתמי ועוד קצת קלידים עם גיטרות נקיות לא מעניינות, יש טיפה תחכום פרוגי עם הבס והקלידים אבל לא מספיק מעניין, והפזמון זה נסיון לעשות המנון רק חסר מעוף לגמרי. סתם ברוטב.

אחרי זה יש עוד קטע אינסטרומנטלי פרוגי, או בשמו האמיתי פילר, ואז האלבום ממשיך עם עוד בלדת פרוג-רכה שנלקחה מאלן פרסונס, רק עם סולן ששיחק בנווה עצלנות.

אני אסכם ככה בקיצור מה הלך פה: רובי רקב פיטר את חברי הלהקה שידעו לכתוב מוזיקה ונותר עם כמה מוזיקאים שכירים שלא מצליחים להציל אותו מעצמו. רובי עצמו סולן רע ולא מצליח להציל את הבינוניות של הלהקה מעצמה, אלא בעיקר לדרדר אותה יותר עמוק למטה, לרובי לא היו מספיק שירים אפילו לאלבום מלא של 10 שירים אז הוא עשה אינטרו, 2 פילרים, ועוד 7 שירים שמתוכם רק 2 סבירים. אבל זה רחוק מלהספיק מכדי להציל את האלבום. בגדול עצה מקצועית: תחליט אם אתה אמן מטאל או לא, ותשקיע קצת יותר זמן בלכתוב שירים טובים במקום להוציא מלא זבל. או שתוותר על העמדת הפנים ותפסיק עם הפוזה השטנית – ותודה שאתה אינדי מצ'ומקמק ואפילו לא טוב במיוחד.