1. Baring Teeth for Revolt
  2. Reanimated Sacrifice
  3. Heaven's Crumbling Walls of Pity
  4. Nocturnal Conjuration of the Accursed
  5. Externalize This Hidden Savagery

Blackened death metal, לטעמי, הינו ז'אנר כלאיים שמשלב את הדברים הטובים במטאל: נגינה אגרסיבית, סאונד מלוכלך, שימוש בגראול ולא בצווחות, לרוב הליריקה עוסקת בנושאים הקשורים לאמונה, תכנים מיתיים, נגיעה באוקלט וגם בהיבטים האלימים והקשים יותר שבחיי היום יום. בקיצר, לשמוע להקה בסגנון תמיד מעלה חיוך על שפתי בעוד אני חושב על דובוני אכפת לי חביבים שמקפצים בעליזות, כי החיים יפים (סמיילי, סמיילי). לפני כמה שבועות אחי העביר לי את הפרומו של הלהקה, Goatwhore. הכנסתי את הדיסק למערכת וכבר מההאזנה הראשונה הפלומה הבהירה שיש לי בקצה התנוך השחירה מהטינופת ששמעתי. נקודה לציון: אני מתכוון לטינופת במובן החיובי שלה, יותר כמו זבל אורגני או דשן שתורם לחקלאות ומעשיר את הקרקע כדי שהסלט שלי יהיה יותר טעים… הנה אנלוגיה מעניינת שעוד לא קראתם באתר.

כמה מילים לגבי הלהקה. מדובר בהרכב עם קילומטרז' מכובד מאחוריו, מעניין שעד עכשיו לא שמעתי עליהם. הלהקה הוקמה ע"י הגיטריסט Sammy duet וסולן להקת Soilent green L. Ben falgoust II (שם מרשים, כיאה ליוצר פעיל בז'אנר). הם שיחררו את אלבומם הראשון ב 2000 ועד 2014, הספיקו לשחרר 5 אלבומים, כאשר האחרון, נשוא הסקירה, יצא בדיוק לפני שנה בחברת Metal Blade Records. ההוצאה עצמה, עוצבה ע"י חברי הלהקה בשיתוף עם Jordan barlow שאחראי על האיורים השטניים שעוטפים את החוברת הפנימית.

הסאונד אינו מלוכלך כמו אצל אומנים מקבילים. אבל הוא פשטני מספיק בשביל לתת את האפקט המתאים. הכלים עצמם מובלטים וממוקססים באופן מיטבי. קולו של הסולן מקבל דגש בהפקה ומבליט את מגוון הצלילים שהוא מפיק מגרונו. מגראול עמוק שנשמע שמגיע ממעמקי המעי הגס שלו ועד שירה צרודה בפיצ' קצת יותר גבוה, קול המזכיר לי את רייגן, הילדה אחוזת הדיבוק במגרש השדים (כן, זו שפלטה יותר מוחטה מהיצור בנוסע השמיני).

האלבום נפתח בבת אחת בתיפוף מהיר, מכות במקצב אחיד על הסנייר ועל ההייאט ודאבל בס מהיר, עם ריף בקצב דומה. Poisonous Existence in Reawakening מכניס אותנו ישר לסטייט אוף מיינד הנדרש. אני אוחז בידי את החוברת וגומע את המילים, מתקשה להתרכז בהם ובמוסיקה עצמה ביחד.

השיר נגמר בבת אחת וישר נכנס Unravelling Paradise, בחירה מעניינת לשם השיר. הדופק הולך ועולה, כי הכיוון הכללי בסגנון נוטה יותר לדת'. קטע מהיר יותר עם עבודת תיפוף מהירה ושימוש בריפים פשוטים.

אורכם הקצר של השירים מאפשר למאזין להנות מההאזנה, לחוות את האלבום מבלי לחוש חפירה מיותרת, כל שיר מוגש ישר ולעניין, ללא מורכבות מציקה אלה נטו מטאל.

Baring Teeth for Revolt נוטה יותר לת'ראש, ריף יותר מורכב. נשמע כמו שילוב של Old school thrash בחלק מהקטעים עם גיחות קצרות למאפיינים יותר מודרניים – דוגמת הסולו המלודי שנכנס באמצע השיר. אמצע האלבום מגיע עם Cold Earth Consumed in Dying Flesh. הקטע נפתח באינטרו קלידים \ פריטה דרמטי ואיטי, ריף כבד נכנס ומוביל את הסולן בגראול עמוק. שם השיר כבר מכין אותנו לבאות. קטע איטי, כבד, מלנכולי, על גבול הדום. זהו השיר הארוך באלבום ואני מתאר לעצמי שלא בכדי חברי הלהקה בחרו להכניסו באמצע האלבום. אחרי מספר שירים המעלים את הדופק, המאזין מקבל הורדת דופק יזומה. אבל הרושם מטעה ואני מופתע תוך כדי, הריף משתנה והטמפו עולה יחד עם התיפוף, כאילו הם אומרים "בוקר טוב, הגיע הזמן לקום". קטע מפתיע מבחינתי, שכן האינטרו הכין אותי דווקא לקטע הנמצא על השוליים של הבלאק, ולמעשה התפתח לקטע דום שהתפתח בהמשך לקטע ת'ראשי

Schadenfreude, הקטע הלפני אחרון באלבום מוליך אותנו שוב על השוליים בלאק מטאל אך עם נגיעות מלודיות הבאות לידי ביטוי בסולואים קצרים המשולבים בקטע הקצרצר.

אני חושב שהעובדה שלא שמעתי אלבומים קודמים של הלהקה, הביאה אותי נקי להאזנה ולכתיבת הסקירה. יכול להיות שכתב אחר היה משווה בין האלבום הנוכחי לאלבומים קודמים ואז כנראה שדעתו הייתה מוטית לכיוון חיובי או שלילי כך שאני יכול להתייחס באופן הכי אובייקטיבי (למעט נקיטת דעתי האישית). מדובר באלבום איכותי, ברמת הכתיבה (ליריקה ומוסיקה) המופק באופן פשוט מספיק בשביל לתמוך בסגנון הכתיבה אבל עדיין הדוק כדי שלא ישמע כאילו הקליטו אותו בגראז' של ההורים.

עבורי זו הייתה הנאה צרופה – האזנה הראשונה הייתה בבית, שנייה ושלישית ברכב ורביעית בטיסה. כך שלפני שישבתי על המקלדת טחנתי ולעסתי את האלבום. אני בהחלט יכול להמליץ את האלבום לחובבי הז'אנר אבל גם לאלו המאזינים למוסיקה קיצונית באשר היא (ת'ראש, בלאק ודת').