God Dethroned – Under the Sign of The Iron Cross

משהו טוב קורה בעולם הדת' מטאל ההולנדי בשנים האחרונות.
Pestilence חזרו, אמנם עם אלבום קצת בעייתי, אבל עדין מדובר בחזרה של להקה מיתולוגית, Asphyx חזרה לפעול, והרכב הצד של חבריה Hail Of Bullets הוציא כבר אלבום שני לא רע, בקיצור ההרכבים הקלאסים ששמו את הדת' ההולנדי על המפה בתחילת שנות התשעים עושים חזרה, ועכשיו God Dethroned, עוד הרכב וותיק, מרביץ עם אחד האלבומים החזקים בקריירה של הלהקה.

God Dethroned עושים דת' מהיר, עם נטייה אולדסקולית אבל לא מיושנת, ומאז הקמתם ב 1990 הספיקו להוציא כבר 8אלבומים לפני זה הנוכחי. בשנים האחרונות הם נטו קצת לדת' מלודי יותר מבחינת הריפים, מה שנראה שנגמר סופית עם האלבום הזה. פחות מ 40 דקות של אגרסיה בלתי פוסקת, בלסט-ביטים אכזריים, ובגדול דת' מטאל תוקפני שלא עושה שום הנחה למאזין.

נתחיל מהקונספט, אני לא מאשים את מי שירתע מצלב הברזל על עטיפת האלבום, יהיה מי שיניח שמדובר בלהקה עם סימפטיה לנאצים, אבל האמת היא שמדובר במשהו דומה מאד לזה של Hail Of Bulelts, כלומר אלבום בעל קונספט מלחמתי, ספציפית סביב מלחמת העולם הראשונה, העוסק בסיפורים של לוחמים במהלך המלחמה. יש איזה דיבוק עם הלוחמים בצד הגרמני, אבל בלי ייחוס פוליטי כל שהוא, הכול מזווית היסטורית טהורה, תוך התבוססות על ספרים ואירועים היסטורים אמיתיים.

Storm Of Steel כבר מרגיש כמו חבורה של לוחמים הולנדים נושאי חרבות שרוצה לעשות ממך מוכןטוכן (מי שלא ראה את זוהן עלול לפספס את המושג), בלסט ביט מהיר, ריפים פשוטים אבל חזקים, ופזמון גראולי פשטני שמרגיש כמו נזילה של חומצה על האברים המוצנעים שלך. לא פחות ולא יותר.

Fire Storm מרגיש כאילו חבורת הלוחמים הפעם וויתרה על החרבות ופשוט קרעה אותך בידים חשופות, 3 דקות של אגרסיה טהורה. הלכו כל המוטיבים המלודים, שום קלידים או ריפים הרמונים חביבים, פשוט דת' מטאל חשוף עד העצם, קטלני ברמה כזו שאני מתאר לעצמי שבמהלך הופעה של הלהקה די מפחיד לשהות בקהל במהלך ביצוע השיר.

The Killing Is Faceless ושירים כמו On the Fields of Death and Desolation הם יוצאי הדופן באלבום הזה, קצת יותר גיוון, חלופת מהיריות קצת יותר דינמית, ואפילו הפלא ופלא, לידים מלודים מרשימים ומהירים שהזכירו לי באיכות שלהם את אלו של להקת אולדסקול אחרת – Unleashed השבדית, גם היא מרביצה במהירות ובאגרסיה, אבל מחזיקה בגיטריסט מוביל איכותי במיוחד שמעלה את מפלס המלודיה ברגע שהוא מנגן.

הסאונד של האלבום מהווה עוד סוג של צעד אחורה ברמה הליטוש והמלודיה, הפעם הוא מחוספס יותר מזה של אלבומים עדכניים של הלהקה לפני הנוכחי. התופים והגיטרות נשמעים דינמים יותר, הרבה פחות מופקים והרבה יותר אגרסיבים לאוזן, שלבו את זה עם הבלסט ביטים הכמעט בלתי פוסקים, והגראולים הנבחניים של הסולן והגיטריסט Henri Sattler, הבחור הקירח והמזוקן שסוחב את ההרכב על גבו כבר 20 שנה.

לא נמתח את זה יותר מידי, חובבי דת' מטאל אמיתי, אלו שמתרחקים מנטיות קור או מלודיות חזקות מידי ימצאו את האלבום הזה בדיוק לטעמם, כל האחרים לא ממש. אני די שייך לסוג הזה, ולכן חייב לומר שלדעתי מדובר בריליס אקסטרים מטאל איכותי מאד.