God Forbid – Earthsblood

God Forbid היא תמיד המוזנחת בחבורה לצד להקות הגרוב מטאל והמטאלקור הגדולות. איפה ש-Lamb Of God, Killswitch Engage, Shadows Fall, All That Remains ולעתים גם Chimaira צולחות בחן את קהל המאזינים וגדלות לכדי מימדי ענק, הרי שיש משהו מאד עצוב בסיפור של God Forbid – במיוחד שמדובר בחבורה מוכשרת בערך לפחות כמו, אם לא יותר, הכנופיות הנ"ל. ב-2009 הוציאה God Forbid את האלבום Earthsblood אחרי רצף מצוין של שני אלבומים, שהאחרון בהם, Constitution Of Treason, התיימר להעלות את הלהקה מדרגה ולהיות ה-Master Of Puppets שלה, עם העלאת רף האגרסיביות ורף התחכום בכתיבת המוזיקה, אבל בעיקר יצר אנטיגונציה בתקופה בה גאווה אמריקאית הייתה סוג של נחלת כלל לפחות לחצי מאוכלוסיית המטאל האמריקאית.

כיום, האג'נדה הפוליטית היחסית שמאלנית-מחאתית של הלהקה מניו-ג'רזי מתקבלת בחום רב הרבה יותר, לא מעט בגלל שסיפור חייה של הלהקה נחשף לכל אורכו ב-DVD מצוין שהוציאה בסוף שנת 2008. השאלה העולה היא האם הלהקה תצליח באלבומה החדש להשכיל מהטעויות שלה, לשמר את הדברים הטובים ולסלק את הדברים הרעים? מוזיקלית, כשעל ההפקה מופקדים כמה חבר'ה נפרדים לכמעט כל כלי, נוצר אלבום שהוא בהחלט עונה על ההגדרה. יש בו שירים מצויינים לצד שירים משובחים – אין פה באמת שיר שאפשר לסמנו כחלש לאוהבי הז'אנר – ולמעשה בהחלט אפשר לומר ש-God Forbid העיזה ויצרה עוד אלבום מצוין לארסנל היציאות המוצלחות שלה.

אחרי פתיח מלודרמטי שנקרא "The Discovery" – שחלקו מבוצע על פסנתר בידי האבא של האחים הגיטריסטים לבית Coyle, והבא נכנה אותו לצורך העניין Dad Forbid – השיר הפותח באמת הוא "The Rain" המכסח. השיר משתלח עם ריפים של דת' מטאל שלא יביישו את פלורידה לצד ריפים גרוביים חולים וכועסים, וכולו מרוצף במעברי תופים משוגעים מידיו של Corey Pierce האכזר. על השירה כמובן גרון הברזל השחור של Byron Davis, אשר מלווה מדי פעם על ידי האחים לבית Coyle – הפעם כקול שני מלודי לשאגות המלאות של Davis. הסולואים בשיר שמים בהחלט את הגיטריסטים האלו לצד חברה כמו Lamb Of God ו-All That Remains מבחינת עבודת גיטרה מובילה. הם יודעים לכתוב סולואים, ובהחלט יודעים לבצע אותם.

"Empire Of The Gun" הוא אחד השירים הטובים באלבום – אם לא הכי טוב בהם. הוא מורכב מגרובים מצוינים של ריפים כותשים שהולחנו על ידי אחד מצמדי הגיטריסטים היותר טובים בארה"ב של המילניום הזה, והוא סוחף עם פזמון וקדם פזמון משתקים בעוצמתם, אבל אין ספק שהשיא של השיר מגיע עם ה-C-Part והריף הבהמי שהוא מביא איתו. We will not fail, We will not falter – המשפטים האלה נחקקים לך בראש גם הרבה אחרי שאתה שומע את האלבום הזה, ייקח כמה זמן שייקח על מנת להתבשל איתו טוב-טוב על אש קטנה. בכלל, God Forbid לא מזניחים פה בטקסטים. "Empire Of The Gun" אמנם לא פאר היצירה הפיוטית, אבל הוא בהחלט מעביר את התחושה של חיילים אמריקאים באפגניסטן או בעיראק שנקרעו מזרועות חברותיהן האוהבות ונשלחו לתופת המדברית מבלי באמת להאמין בצדקת מלאכתם. למות ללא אמונה במטרה, זהו אולי המוות הגרוע מכל.

"War Of Attrition" אולי לא טוב כמו קודמו, אבל בתור אחת החוליות הכבדות יותר בדיסק, עם ריפים של ניו-סקול ת'ראש וגרוב מטאל משסע, שעומדים בקנה אחד עם ריפים של Nevermore או Machine Head – מוכיחים God Forbid שגם הם יודעים לתת בראש עם גיטרות שמחסלות את המאזין כמו שצריך, אפילו ביחידות הפחות מוצלחות באלבום עצמו. גם פה מגיע C-Part מפציץ והפעם עם טעם של דת' מטאל כמעט לכל דבר הסיומת של השיר פשוט מתפוצצת כמו חבית של אבק שריפה בפיצוץ של מוזיקת מטאל מצוינת – גם כאמור, בשיר שאינו מגיע לרמה של קודמו.

האלבום מקבל תפנית חדה בשיר הבא, "The New Clear", כאשר שתי הדקות הראשונות שלו הם מעין בנייה אווירתית ועגומה, שהאמת השליכה אותי לכיוון אחר לחלוטין מהאספקט שעליו God Forbid הרגילו אותי. עכשיו אני מבין שבעצם מה ש-God Forbid עושים זה לתבוע את מקומם בתור תערובת אלימה בין System Of A Down (כן, כן, הן מכל הלהקות) לבין Lamb Of God ומעט Sepultura של שלהי ימיו של Cavalera הראשון. יש בה את העוצמה והפראות של Sepultura, את הדיוק והנגינה המרוהטת של Lamb Of God (גם, כמו אצל האחים מוירג'יניה – היא מוגשת על מצע של כסף מטאלי מובהק וחד כתער, אלים ואכזרי ועדיין נקי ומצוחצח) וגם את התחכום והאווירה מדי פעם של System Of A Down (במיוחד בתקופת Mesmerize / Hypnotize – כאשר Darren לקח פיקוד על חלק ניכר מתפקידי השירה, בדומה ל-Dallas Coyle הגיטריסט שמרצף כמעט את כל השיר בקול נקי כאילו מתוך הזיה).

השיר עצמו אינו נופל להגדרה של בלדה, אלא לקטע אווירתי וכבד שעוכר את שלוות המאזין, עד לאמצע הדקה הרביעית, כאשר ריף מסורתי של מטאל מלודי נכנס כדי לשחרר מהאווירה. אז Davis חוזר לקחת פיקוד על תפקיד השירה לסירוגין, במה שנדמה בשמיעה חוזרת בעצם בתור הפרזנטציה של God Forbid לעולם המטאל העדין יותר, עם שיר שרובו מתבסס על פריטות מלודיות, ריפים מלודיים וסולואים נהדרים – אבל בעיקר דילול ניכר בשירת השאגות והגראולים – אלא דגש ניכר על השירה המלודית במקום. "Shallow" מתחיל בתור עוד שיר גרובי יחסית סתמי – אך במרכזו הופך לסערת ת'ראש מטאל וגרוב מטאל משובחת, ובתור השיר הקצר באלבום הוא בהחלט בולט לטובה שהוא מצליח להכיל מספיק מהכול ועדיין להשאיר טעם נהדר של עוד.

"Walk Alone" מתחיל כשיר הבי מטאל מסורתי כמעט לכל דבר, כולל סולו פותח שנותן לו טעם של פעם, ועם ריפים שהצדיקו את God Forbid בתור להקת גיטרות מצוינת. השיר עצמו נמצא בדיוק בין הגבול הטוב בין דת' מטאל מלודי לבין ת'ראש מטאל מודרני ומשובח. להבדיל מרוב האלבום, דווקא פה השירה הנקייה של Doc תורמת בהחלט לפזמון – ולא מעיקה על הזרימה הכוללת, גם לאלו שמתקשים לעכל את הקול שלו. אבל רק אחרי שאתם שומעים את ריף הפתיחה הענקי של "Bat The Angels" מבינים בת'כלס שמדובר פה באלבום מצוין, לא סתם אלבום טוב. למרות שמבחינה מסוימת – הליריקה של האלבום נופלת מהאלבום הקודם של God Forbid שהיה אלבום מחאה משובח, הרי שלמעשה God Forbid מוכיחים שבמשחק של הגדולים נעשה להם סוג של עוול. לעומת Shogun האוורירי והחלש יחסית של Trivium – הרי ש-God Forbid מציגים למעשה כמעט חפיפה סגנונית מלאה, אבל מצליחים לעשות זאת מבלי לשעמם, כשהם צולחים את כל הקלישאות.

שני שירי השיא של האלבום לדעתי, להוציא את השיר השלישי בארסנל כמובן, הוא שיר הנושא האפי שעומד על 9 דקות המורכבות משכול מוזיקלי וכאסח רבתי. אם עוד עשר שנים יצטרכו God Forbid להחזיק שיר אחד בתור ה-שיר שלהם ב-ה' הידיעה, אין ספק ש-"Earthsblood" עצמו הוא ה-"Imperium" שלהם או ה-"This Godless Endeavour" שלהם, שלא לומר המקבילה של הגרוב מטאל לשירים כמו "…And Justice For All" או "Hallowed Be Thy Name". כל החלקים בשיר מרכיבים שלם אשר גדול מסכום חלקיו – על כל הקטעים השקטים בו שטורדים מנוחה או ריפים כבדים ודומיים שמועכים כמו פטישי ענק. אבל אם בדום מטאל עסקינן ובגרוב שהוא פשוט רשעי מרוב הזדחלות נבזית, הרי "Gaia (The Vultures)" נופל בדיוק למקום שלנו. ריפים טוחנים ומפלצתיים בגודלם, ללא מהירות אלא רק עם כוח. הטון המוחצן והמוחץ של הריפים הכבדים האלה נותן את סופו של האלבום ומציג יצירה מוצלחת, שבהחלט אמורה לעמוד ליד אלבומים כמו Wrath או The Fall Of Idles במטאל המתעצב ברוח שנות ה-2000 – וזו דרך נהדרת אם ככה ישמעו אלבומיהם של God Forbid במהלך השנים 2010-2020.
|MS|2759|MS|