Godiva – Call Me Under 666

גודייבה זה השוקולד הטוב בעולם לטעמי, אי שם בין שאר אלי האולימפוס. כששמעתי על להקה בשם הזה, הלכתי לברר את מקור השם שלה. מסתבר שישנה אגדה על Lady Godiva. האגדה טוענת שהגברת הייתה אשתו של מלך כלשהו, שביקשה מבעלה להוריד את המסים הכבדים שהוא לוקח מנתיניו. בתמורה הסכימה לעשות כל דבר שהמלך יבקש. המלך ציווה עליה לרכב עירומה על סוס ברחבי העיר, וליידי גודייבה הסכימה. מיד יצאו שליחים מהארמון להודיע לכל תושבי העיר כי המלכה הולכת לרכב עירומה, וחובה על כל התושבים להכנס לבתיהם ולנעול את כל הדלתות והחלונות בשעה היעודה. המלכה יצאה בשעה היעודה, ואכן כל תושבי העיר הסתגרו בבתיהם, מלבד ילד אחד שהציץ – והתעוור.

מעניין אם היא הייתה יפה עד כדי כך, או מכוערת ברמות כאלה. לפי השוקולד שיוצר על שמה – היא אמורה להיות היפה בנשות העולם. עכשיו נותר לבדוק עם הלהקה הנושאת את שמה המחייב עומדת בסטנדרטים. השיר הראשון, "Headache Machine", הוא אינטרו מכאני להחריד, ההולם את השם שלו, ולאחריו צלצול טלפון. הלרייזר פותח להלכה את האלבום הזה, הגיטרות נכנסות טוב, והסולן צווח לו בגבהים שאני מקבל סחרחורת רק מלחשוב עליהם. המשך השיר לא אופטימי כמו תחילתו, והוא שוקע בתהומות הבינוניות. עוברת לי בראש המחשבה של "אוי נו, עוד להקת פאוור", ולצערי אני צודק.

שיר הנושא ממשיך בבנאליות עייפה, אין הרבה חידושים, וכרגע נראה כי הלהקה לא עומדת בתואר הגודייבה המחייב של שמה, למרות ציור של אישה מושכת עד מאוד על עטיפת האלבום. לשיר החמישי מצורף גם קליפ, אבל זה לא מעלה את הרמה שלו מי יודע מה. קראתי לא מזמן את 101 חוקי הפאוור מטאל, ההומוריסטיים כמובן, אבל איפשהו נראה כי הלהקה הזאת לקחה אותם ברצינות יתרה. בעיקר לפי החוק שגורס כי העבודה ש-100000 להקות ניגנו את אותו הדבר בדיוק לפני זה, לא אומר שאתה לא יכול לנגן את זה.

אלבום אפור, אבל זה כנראה הדברים ש-Limb-Music אוהבים. יותר מדי אלבומים כאלה צצו להם לאחרונה, אבל הם צפויים לטבוע במשך הזמן, אם לא בקרוב מאוד. כל מי שמחפש להתחיל עם פאוור מטאל – זה לא האלבום הנכון. לכו לאדגאיי או משהו. כל מי שרוצה לשמוע פאוור מטאל – זה גם לא האלבום הנכון. תמשיכו לשמוע אדגאיי.