Godsmack – IV

או.קי, אם אתם ממש, אבל ממש לא חדים, הבנתם משם האלבום שזה האלבום הרביעי של Godsmack ונתחיל מהקומפלימנטים. Godsmack היא אחת הלהקות הגדולות ביותר בארה"ב כיום. הלהקה, שעושה רוק כבד אמריקאי מלווה בטאצ' של מוזיקה אמריקאית דרומית, מוכרת כמויות אדירות מכל אלבום שהיא מוציאה, וגם אחרי מכירות של שלושה מיליון עותקים מכמעט כל אלבום קודם שלהם, עדיין האלבום החדש הפתיע כשזינק ישירות לראש מצעד המכירות של ארה"ב ועבר כבר את גבול מליון האלבומים.

"איך זה קרה?" אתם שואלים, אתחיל מהנקודה האחרונה שלי – זה לא בגלל האיכות של האלבום. ארה"ב נמצאת באופן תמידי בחיפוש אחר ה-Metallica הבאה – להקת רוק גדולה שתסחוף את המדינה ברעש גיטרות ותמלא אצטדיונים – מעיין רצון בהערצה "אלילית" ללהקה כל שהיא. Godsmack פשוט ממלאים את החלל בזמן ובמקום הנכון. לגבי האלבום? אני דיי בטוח שלא הרבה (בארץ) ירוצו ויקנו אותו, בוודאי אחרי שיקשיבו לו קצת.

נתחיל מזה שמדובר באלבום המופק הכי רע ששמעתי לאחרונה. את עבודת ההפקה עשה סאלי ארנה, סולן ומנהיג הלהקה הבלתי מעורר, ומתופף בעברו, זה אולי יסביר את העובדה שבמיקס של האלבום ניתן לשמוע את השירה שלו, ואת התופים. זהו. יש קצת בס איפה שהוא, אבל הגיטרה, הכלי שאמור להוביל במוזיקה הזאת, נשמעת בעיקר כמעין רעש רקע בלתי ברור, זה עלה לי בדם להבין בדיוק מה מנגן הגיטריסט, וזה עיצבן אותי. המתופף של הלהקה, שאנון לארקין, איש הלהקות Ugly Kid Joe, Amen, ואפילו Wrathchild America לפני כן, עושה עבודה סבירה, אבל בהחלט לא כזו שמצדיקה את זה שהוא נמצא במרכז האלבום כמו איזה אליל מין עם סנייר ומצילות…

החל מהשיר הראשון ברור שכל מה ש-Godsmack עושים – שמענו קודם. אמנם שירים כמו "Living In Sin", והסינגל המצליח "Speak", שבא אחריו, שואבים השפעות מ-Alice In Chains, Tool וגם הרבה מטאל דרומי כמו Lynard Skinard, אבל בגדול, אין בזה כל יחוד או יכולת שעוזרים לזה לצוף בזכות עצמו. הלהקה מידי פעם מעלה את הקצב, כמו בשיר "Bleeding Me", אבל זה מעט מידי ומאוחר מידי. קולו הצרוד של ארנה נשמע כאילו הוא מנסה קשה מידי לחקות את אליליו השונים, בלי שתהיה לו האיכות הווקאלית שתאפשר לו לעשות זאת, חלק מהזמן הצרידות שלו פשוט מטרידה, שיקח כבר משהו לגרון וישתוק.

יכול להיות שיהיו כאלו שמאד לא יסכימו עם דעתי לגבי האלבום. חברתי, אוהבת גראנג' מושבעת, שומעת אותו ב-Repeat כבר חודש, ועובדה היא שלמעלה ממילון אמריקאים כבר קנו אותו. מצד שני, הגראנג' רצח את המטאל בתחילת שנות התשעים, ומיליוני אמריקאים גם מאמינים שישו יקום לתחייה יום אחד ויחלק מקדונלדס לכל העולם… אז כנראה שזה לא אומר כלום.