Gojira – Fortitude

במילה "Fortitude" נתקלתי לראשונה בקטלוג מוצרי דיוטי פרי, שבו עלעלתי כדי להסיח את הדעת מרעש מנוע המטוס המונוטוני ומתנועת האנשים הבלתי פוסקת במעבר הצר שבסמוך לכיסאי. אף שלא הזדמן לי לקרב את פיית הבושם לנחיריי או להזות כמה טיפות על כף היד, שידרה אריזתו של "Fortitude" – צבע ירוק בקבוק ואותיות זהב בכתב יד מסולסל – ארומה של מכובדות קלאסית אך גנרית, כזו שאמורה לקרוץ לאיש עסקים מיושב בדעתו. אך את אותה ארשת של מהוגנות, הפרו עיני זרקון ירוקות וחודרניות של תיש, שראשו עיטר את אחד מדגמי הבושם, ושהקנה לו אפּיל אחר.

"אפּיל אחר" הוא מה שניתן לומר בקליפת אגוז מוסקט לא רק על אותו בושם לגברים, אלא גם על האלבום החדש, בעל אותו השם, של להקת הדת' הצרפתית Gojira. אלבומה השביעי של הלהקה הוא לא אלבום מהודק והומוגני מבחינה סגנונית: לא כמו אלבום הקונספט מ-2005 "From Mars to Sirius" מ-2005, שיצר סטנדרטים חדשים בפרוגרסיב דת', ולא כמו "Magma" האישי והכואב מ-2016, שלקח את הלהקה למחוזות הפוסט רוק/מטאל, עם לא מעט שירת "קלין".

בדומה לתמונה הקלאסית ברוח תיאוריית הגשטאלט, שבה מתגלה לאדם אחד גביע ולאחר שני פרצופים שמביטים זה בזה, "Fortitude" הוא אלבום כבד אך גם מלודי, זועם ופסימי אך גם אופטימי ונוסך תקווה. וכך, לצד שירי מיד טמפו עם דגש רב על גרוּב וריפים קליטים תמצאו שירים מורכבים יותר לפי מיטב המסורת של הדת' הטכני; לצד זעקות שבר של הסולן ג'ו דופלנטייר על בירוא יערות העד של האמזונס ואזהרה אפוקליפטית על עולם שמכלה את עצמו לדעת, תמצאו גם שירה נקייה ואופטימיות מעט היפית.

ביותר ממובן אחד, האלבום החדש הוא ניסיון לעצב מחדש את מערכת היחסים שכוננה Sepultura לפני שלושה עשורים בין מטאל לבין אתניות ומודעות פוליטית וסביבתית. אך בעוד "ספולטורה" יצאו ליערות העד של האמזונס עם מצ'טות בין השיניים, "גוג'ירה" נטלו עמם כצידה לדרך את משקה האיוואסקה הפסיכדלי, שבהשפעתו, התפעמותם הבלתי פוסקת מאתני הטבע ומן הפרא האציל שחי עמם בהרמוניה, מקבלת באלבומם החדש נופך רוחני.

הרצועה השנייה באלבום, "Amazonia", היא מטבע הדברים הדוגמה הבולטת ביותר באלבום להומאז' של "גוג'ירה" ל"ספולטורה", שבאלבום "Roots Bloody Roots", יצאו לחפש אחר שורשי התרבות הילידית הברזילאית. בתוך מה שנשמע בתחילה כריקוד שבטי צוהל עם נבל פה (Jew's Harp), פורקים ג'ו דופלנטייר, אחיו המתופף מריו, הגיטריסט המוביל כריסטיאן אנדריו והבסיסט ז'אן-מישל לאבדי, את זעמם על השריפות שכילו חלקים נרחבים מיערות העד באזור האמזונס, שאליו הם מתייחסים כאל ישות אלוהית שיש לסגוד לה. ואם התקבל חלילה הרושם שמדובר ב"מוזיקת עולם" שהונדסה כך שתקסום גם לאוזניים מערביות, נבהיר שמדובר ברצועה עם ריפים כבדים ונחושים, תיפוף שבטי של מריו שמשלים את הכלים האתניים ומחמיא להם במקום לשעבד אותם, ועבודת בס נהדרת של לאבדי בשיר זה כמו לאורך האלבום כולו.

הדי המחאה נגד האסון הגלובלי שאורב מעבר לפינה נשמעים גם ברצועה הבאה, "Another World"; שיר שכולו כמיהה לעולם חלופי, שונה בתכלית מן העולם הציני וחסר הרחמים שבו אנו חיים כיום. שני הרכיבים הדומיננטיים בשיר הם ריף לולאתי שמופיע בתחילת השיר וחוזר בפזמון, והתיפוף הגרובי, הכמעט ג'ון בונהמי, של מריו. את המעבר בין הבית לפזמון מאפיין גם שינוי בסגנון השירה: את הבתים שר ג'ו בקול עתידני נוקשה ואת הפזמון בטון חולמני, כמעט מקהלתי. הריפים דועכים בבת אחת, מותירים אחריהם ליין גיטרה חרישי באאוטרו בסגנון אטמוספרי.

לאחר המתקפה של שלושת השירים הראשונים, עוברים "גוג'ירה" למוד קונטמפלטיבי, מדיטטיבי; למסע חוצה יבשות וימים.

"Hold On" הוא שיר אטמוספרי יפהפה, שמתחיל בשירת קלין ועם קצב של תופי קרב נורדיים ושמתאר אדם שמנסה להותיר את ראשו מעל המים כמטאפורה למאבק בסערת הנפש. "New Found" ו-"The Sphinx", שמוקדש לפסל המצרי, הם לכאורה שירי דת' טכני, כולל הסליידים המפורסמים וברייקים, אך גם בהם ניתן לזהות בבירור מוטיבים אתניים, כמו גם אלמנטים של התעלות רוחנית.

הרצועה הניו-אייג'ית ביותר באלבום היא ללא ספק "The Chant". מבעד לגיצים מעופפים, מחוללות נערות עם נקודות טיקה סביב מדורה, בעיצומו של טקס שמאני. את הטקס מלווה פרקשניסט חייכן וכמובן חברי "גוג'ירה": ראשיהם מוטים לאחור בשביעות רצון, פיותיהם ממלמלים את אותו מזמור מקודש. עם בייסליין מהפנט וסולו בלוז, "The Chant" הוא בו-זמנית אחד השירים הכי חריגים ברפרטואר של הלהקה אך גם כזה שייתכן ומסמן שלב חדש באבולוציה של הלהקה.

בפתיח של "Into The Storm" אורב פלאשבק מתעתע: חבטות עמומות דמויות פעימות לב, היישר מן הפתיח של "Refuse Resist" של "ספולטורה". אולם, במקום בית ספר לסמבה בריו דה ז'ניירו, מתברר לנו שאותן חבטות עמומות הם רעש שקשוק של רכבת שיצאה ממנהרה חשוכה, היישר למדבר טונדרה לבן. קור חודר עצמות של בלאק סקנדינבי חודר פנימה, ואז מחוללת קריאת ה-"Go!" המסורתית של ג'ו תפנית נוספת בשיר, לכיוון אקורדים בסגנון Meshuggah. קריאתו של ג'ו היא קריאת קרב להמונים לשנות את מסלול חייהם, לצאת מן המנהרה שבה הם נחבאים ולהשליך את עצמם לסופה, מטאפורה לתנועת מחאה עממית. גם מבחינת התוכן, מדובר במחווה נוספת של הצרפתים לאבות הקדמונים הברזילאים. אולם, בעוד אצל "ספולטורה" הדלק שמניע את ההמונים הוא תחושת מיאוס, "גוג'ירה" רואים במרי ביטוי נוסף של הארה רוחנית.

אף שיהיו מי שימשיכו להתרפק בערגה על קלאסיקות כמו "L'Enfant Sauvage" ו-"From Mars to Sirius", "Fortitude" הוא יצירה עם אמירה אומנותית ייחודית ומפתיעה לעיתים; כזו שיש בה כדי להעיד על שאיפה מתמדת של הלהקה להתוות דרך מוזיקלית חדשה לביטוי האג'נדה שלה, אך זאת מבלי למחזר את עצמה.