יש דברים שלא צריך לגעת בהם ושיהיו טובים בכל צורה, כמו שוקולד למשל, או יום חופשי. עם כל הפדנטיות שלי והחיפוש אחרי מטאל מעניין ושובר גבולות, כשזה מגיע להבי מטאל אני אוהבת את זה כמו פעם: חזק, ישיר, בלי יותר מדי משחקים. אם זה לא טוב, אז כל ההתחכמות שבעולם לא תציל את זה, ואם זה טוב אז זה יהיה טוב בכל מצב. הז'אנר עמוס לעייפה בלהקות ותיקות שממשיכות לתת בראש לצד להקות חדשות שמנסות לחקות אותן, או לחלופין להקות צעירות שמנסות לקחת את הז'אנר ולהוסיף עליו ולשפר ולהפוך אותו למשהו אחר. יש כאלו שזה מצליח להן, יש כאלו שמצליחות לתת חיקוי טוב לימים הטובים של המטאל ויש גם להקות ותיקות, הרבה אחרי השיא שלהן, שאולי כבר היה עדיף להן להפסיק. אבל כמו בהרבה דברים בחיים גם אלבום בז'אנר הזה, דווקא בגלל הישירות וחוסר התחכום שלו, בסופו של דבר מסתכם בשאלה אחת: עושה לי את זה, או לא עושה לי את זה? על Grand Magus השוודית אין הרבה מה לספר. כמעט ולא ניתן למצוא עליהם ביוגרפיה, פרט לעובדה שהם שלושה בסך הכל ושהמתופף הוחלף בשלב כלשהו. מסתבר שזהו כבר האלבום החמישי שלהם, ואפילו נושא לראשונה את חותמת הלייבל Roadrunner לאחר ארבעה אלבומים שהוקלטו בלייבל Rise Above. למרות שיש להם במה להתגאות עכשיו, כל מהות הלהקה הזו משדרת "Cut the Bullshit". הם לא מרבים לדבר על עצמם או להתרברב בתקשורת, וגם המוזיקה שלהם ישירה ומאוד "לפי הספר". נראה שאין להם איזו אג'נדה או מסר חשוב להעביר לאומה ושיצירת באזז לא מעניינת אותם כל כך. בעולם תחרותי כמו שלנו, אני דווקא נוטה לחבב להקות כאלו שבסופו של יום בסך הכל רוצות גיטרה, בירות, ויאללה בוא נוציא עוד שיר.

אני נוטה לשפוך מילים לרוב כדי לנסות להמיר את חוויית השמיעה האישית לכמה פסקאות על העמוד. אבל ישנם מקרים בהם קשה לשים את האצבע על מה בדיוק עשה לך את זה באלבום, מה היו האלמנטים שדיברו אליך. לפעמים, זה פשוט טוב. הרי בסופו של דבר מה שחשוב הוא העמידות במבחן התוצאה. אם ההתלהבות מאלבום, גדולה ככל שתהיה, נעלמת לאחר כמה שמיעות בודדות, היא אינה אמיתית ורגעית בלבד. ישנם גם אלבומים ש"גדלים עליך" ורק לאחר כמה חודשים אתה באמת נתפס עליהם ולרוב גם לא עוזב לעולם. יש אלבומים שלא התלהבת מהם במובן המקובל ולא הסתובבת עם חיוך על הפרצוף כל היום אבל כשאתה נכנס לרכב ומתניע אתה שמח לגלות שהם בתוך המערכת שלך ובלי לשים לב הם מתנגנים בלופ בלי שהרגשת צורך להעביר הלאה, וכזה בדיוק הוא Hammer of the North. הוא מאוד בתוך הז'אנר, בלי חיפושים סביבו, ולכן מתאים רק לקהל ספציפי. הוא לא קצר ולא ארוך מדי. לא מתיש מדי, לא קליל מדי, לא גורם לך לחשוב יותר מדי אך גם לא גורם לך לרצות להפסיק אותו. הוא לא מוקפד מדי ולא משוחרר מדי, ובקיצור: הוא בדיוק באמצע, והאיזון הזה הופך אותו לנעים לשמיעה ובלי לשים לב תפסתי את עצמי מקשיבה לו בפעם השלישית ברצף בלי לשים לב. למען האמת, "Hammer of the North" ו- "Northen Star", שני השירים הכי המנוניים באלבום, מתנגנים אצלי בראש לאורך כל סוף השבוע.

בכלל, הבניה כאן נכונה: הם פותחים בשלושה שירים "לפי הספר" שמכינים את השטח ונותנים את התחושה של כלל האלבום. לאחר מכן, "Black Sails" ו – "Mountains be my Throne" מלודיים יותר מבחינת השירה וטמון בהם הרבה כוח עצור. אפשר לומר שהגישה של Black Label Society מכתיבה בהם את הטון, וזה נותן מעט גיוון. אף על פי שיש כאן נוסחאתיות מסויימת, לאורך כל האלבום הריכוז שלי נשמר ואני לא מרגישה שמשהו חסר לי או שהיה אפשר לעשות את זה טוב יותר. זו לא מוזיקת רקע למחשבות שלי כמו שהרבה אלבומים נוסחאתיים הופכים להיות אך גם לא מוזיקה שמעוררת יותר מדי מחשבות, זו פשוט מוזיקה שעושה לי נעים. הגיטרות תופסות מקום מרכזי עם גרובים המנוניים וחזקים. הנגינה מורכבת בעיקר מרית'ם וריפים מגניבים, ללא הדרדרות למדרונות החלקלקים ולעיתים מסוכנים של הפאוור מטאל, שמשום מה כל להקת הבי עדכנית מתעקשת להוסיף לרפרטואר שלה. אם מתאמצים אפשר גם לשמוע השפעות קלושות של סגנונות כבדים יותר, לדוגמה פריטה האופיינית לבלאק מטאל, והמסקנה שלי היא שההשפעה של להקות מקומיות, באיזור שכל כך עמוס בבלאק, גות'נבורג ועוד – לא פסחה על Grand Magus וזולגת מדי פעם למוזיקה שלהם. קולו של הזמר לא עמוק מדי אך גם לא צווחני, נעים לשמיעה, מאוד מתאים לז'אנר מבלי להגרר לקלישאות ג'יימס הטפילד – ומדי פעם נקבל את הצעקה הגבוהה המסורתית הכל כך אופיינית שמוסיפה המון. הוא לא מנסה לחקות אף אחד ואף על פי שיכולותיו הווקאליות לא מרשימות במיוחד (בהשוואה לגדולים וטובים ממנו שעשו היסטוריה) הוא פשוט עושה את העבודה ומתאים ללהקה בצורה הטובה ביותר. התופים מציגים בעיקר גרוב איטי עד בינוני, ובסך הכל אם נפרק את הלהקה לחלקיה נקבל שכל אחד מהנגנים עושה את עבודתו בצורה סבירה ולא ייחודית, אך זה מקרה קלאסי בו השלם גדול מסך חלקיו והתוצאה המתקבלת היא אחד אלבומי ההבי מטאל הטובים יותר שיצא לי לשמוע מכיוון הלהקות הקטנות והאנונימיות.

באמת אין כאן בולשיט – לא סולואים מופרעים ולא בלדות מתקתקות שכמעט כל להקה בסגנון מתעקשת להכניס. התכנים מתארגנים סביב סיפורי אגדה וגבורה, עשירים במטאפורות הלקוחות מהפולקלור העשיר של הנורדים – הרבה מיסטיקה, מיתולוגיה, פאגאניות קסומה אך לא מוגזמת. באמת הבי מטאל עד הסוף, וכשמעורבים בזה גם שוודים בלונדיניים אז אני בכלל מרוצה. בקיצור, כשזה זה – זה זה, ואין צורך לחפור בפרטים יותר מדי. הפקה, סאונד, יכולות הנגנים, כל אלו גורמים חשובים אך כאשר קיים אותו גרעין שהופך שיר לטוב – הם הופכים לחשובים פחות כל עוד הם לא בגבול המזעזע. אוהבי NWOBHM קלאסי ייהנו מהאלבום הזה מאוד, הוא אינו פורץ גבולות אבל בתוך הז'אנר הוא עושה עבודה לא רעה בכלל. בסופו של דבר? עשה לי את זה.