Grand Magus – Triumph And Power

יש כמה להקות שגיליתי בשנה האחרונה שאיכשהו נופלות לקטגוריית "האזוטריות" אם זה בגלל שהן לא מוכרות, או עם קהל מעריצים מצומצם או שיש להן סגנון יחודי.

Grand magus עונים לכל המאפיינים. שמעתי אותם לראשונה לפני מספר שנים עם יציאת האלבום Iron will ופשוט נשביתי. הסגנון הוא שילוב של דום, הבי מטאל עם ויקינג מטאל. לסולן קול פשוט אדיר, עוצמתי עם נוכחות של הר גרניט (דימוי מעניין, אבל זה הדבר הראשון שעולה לי בראש). האלבום יצא ממש לפני מספר חודשים וכבר הספקתי לשים עליו את ידי. הוצאת דיגיפאק עם איור מרשים בחזית העטיפה: לוחם \ מלך ויקינגי מניף חרב על רקע מאפייני נוף סקנדינבים בולטים: הר או אדמת טרשים ויערות עצי מחט. 10 קטעים בלבד, קצרים יחסים באורכם אבל כל רצועה פשוט פוגעת במאזין וממשיכה להתנגן גם אחרי שמסיימים את ההאזנה (כן, נכנסתי למשרד בבוקר מזמזם לעצמי Steel Versus Steel וזכיתי למבטים מוזרים מצד הבנות שעובדות איתי.. אלו ששומעות פופ זבל או את התוכנית של אליקו..). לסאונד המחוספס וחסר הטרבל כנראה שלא כל אחד יתחבר אבל למרות זאת זה לא פוגע אפילו במקצת באיכות האלבום.

האלבום נפתח עם Of hooves of gold, אינטרו של צליל פרסות ופריטה דרמטית המלוות בקולו העמוק של הסולן עד הכניסה האפית של שאר הנגנים. תיפוף מלווה ריף איטי אשר מכניסים את הסולן JB, מי שהספיק לשיר גם ב Spiritual Beggars של Michael Ammot. השיר המתאר מסע רכוב של לוחמים לקראת נקמה עקובה מדם. שיר ראשון מכניס אותי מיידית לבזרקריות וזה מבלי להעלות הילוך כמו בהאזנה ל Amon amarth. יש משהו בעוצמתיות של השירה ושל הריפים שפשוט עובד מבלי לבלבל יותר מדי בשכל. הרצועה השנייה, אותה הזכרתי קודם לכן Steel versus steel הינה פשוט שיר המנוני מן השורה הראשונה. רק השם שלו כבר עושה את העבודה. המבנה של השירה פשוט, שוב. מקצב אחיד שהולך ומתפתח לשיא בפזמון. כאן הסולן גם עולה מעט בטונים ומקול בס צרוד, הוא מגיע לקול דק ומחוספס. שוב, תחושת "מי מעז להתעסק איתי עכשיו????".

כאן המקום לציין שאת ההאזנה הראשונה לדיסק עשיתי בזמן נסיעה לעבודה, 7 בבוקר, בת"א. אתם רק יכולים לתאר לעצמכם את מצב הרוח שהאלבום הזה יוצר. לנסוע עם חלונות פתוחים, השיר fight בווליום (כמה שניתן ברמקולים המובנים של רכב 1000 סמ"ק) יוצר מצבים קצת "מורכבים", הרבה קללות לנהגים אחרים עפו באותו בוקר. שימו לב, שיר רביעי וההתלהבות לא יורדת. שום שיר באלבום הוא לא "פילר" ואין בו מיחזור. בקטע הזה אני מופתע לקראת סופו בסולו ארוך שמוביל חזרה לפזמון שחוזר לעצמו בעליית קצב עד סיום השיר.
שיר הנושא של האלבום ונושא גם את שמו מתחיל בפריטה מהירה של JB שפותח בשירה בקולו העבה את הקטע עד כניסת חבריו והצטרפותם למלחמה. קטע המדבר על הנצחון במלחמה, שיר קלאסי של Manowar פוגש דום מטאל פוגש סיפור מלחמה נורדי על רקע פסל 3 החרבות בסטבנגר.

ייחודה של הלהקה בכתיבה בא לידי ביטוי גם באופן שבו חזרה על אותו משפט בטמפו שונה או בטון שונה רק מעצים את השיר. השיר מתחבר ישירות ל Dominator. קטע עם תיפוף קצת יותר מהיר בקצב, שימוש נרחב בדאבל וגוון של רוק קליל. 6 שירים ברצף ואני לא שם לב שעברה כבר כמעט חצי שעה.
הרצועה השביעית הינה קטע אינסטרומנטלי המורכב משימוש בכלים אוטנטיים סקנדיביים (אני מעריך או לפחות מקווה שהם שמור על איזושהי אוטנטיות ולא השתמשו בסמפול). Holmgang נפתח שוב בנעימה של קולו הערב של הסולן, השיר מתפתח לשיר בינוני אבל עדיין לא נופל מקודמיו. מה שמעצים אותו הינו הסולו באמצע השיר ששובר את השיר ל 2 ומוביל לסיומו באותו אופן בו החל.

השיר האחרון באלבום, כ 7 דקות אורכו (פי 2 מאורכם של שאר השירים באלבום) The hammer will bite. שם יאה לשיר שחותם אלבום. מבנה השיר שונה משאר הקטעים באלבום ושובר את הגישה המסורתית שחווינו עד כה. מעין הפסקה מתודית במהלך השיר עם דקלום של הסולן שמכניס לפעולה סולו עד חזרת הפזמון אשר לאט לאט הולך ונחלש ומוביל פריטה עדינה לסיום השיר.

אחחחחחח איזה אלבום, איזה כיף! אני חושב שהאזנה של אלבום שמסתיימת בריפליי ובמעיין אנחה אומרת הכל. חברים, לא משנה מאיזה תחום אתם במטאל ומה הז'אנר המועדף עליכם, לדעתי זו להקה שפוגעת בכל הסקטורים ומאחדת את השורות למסה אחת של לוחמי מטאל אמיתיים (ולא פוזרים שמנגנים על 10 – והמבין יבין…)