Grave – Burial Ground

ילד קטן ניגש פעם ל Ola Lindgren, סולן להקת Grave, ושאל אותו איך עושים דת' מטאל שבדי אמיתי, Ola חייך לילד חיוך אבהי חביב, הושיט יד לתיק, שלף משם חרב באורך 40 ס"מ בערך – והוריד לילד את הראש במכה אחת. בעוד הגופה של הילד נפלה מדממת וכרותת ראש לרצפה ואמא שלו צרחה צרחת בעתה, Ola חייך, הדליק סיגריה ולחש לו בשבדית: "ככה עושים דת' מטאל". כמובן שזה לא באמת קרה, Ola הוא לא בלאק מטאליסט נורבגי שחובט עם הכרית שלו בכל מי שפלט לעולם את העובדה המצערת שהוא לא באמת עובד את השטן, Ola הוא שבדי חביב ודי חיכני שפשוט עוסק בלעשות דת' מטאל אמיתי, טהור ומזוקק, מזה יותר מ 20 שנה.

בואו נתחיל מהתחלה, אם המאזין מחפש שבירות, Breakdowns, Screams, Squeals או שירת Emo – זה לא המקום. Burial Ground מגיע מהמקום שבו אני וחברים שלי היינו בתחילת שנות התשעים. כשבבית התקליט ברח' פינסקר היו מטאליסטים עטויי מעילי עור נוברים בערימות תקליטים והולכים לשמוע כל מה שהייתה לו עטיפה גועלית מספיק. Scream Bloody Gore של Death היה אחד הכוכבים, וגם Altars Of Madness של Morbid Angel, ומהצד השני של המפה – הכוכבים השבדים, Left Hand Path של Entombed ו Like An Ever Flowing Stream של Dismember, שני אלבומים שהציגו לעולם את ה "סאונד השבדי", גיטרות עם חריקות לא מובנות כרעש רקע, וכל מה שאדם בשם Thomas Skogsberg הביא לעולם מאולפני Sunlight שלו.

Grave הגיחו לעולם עם Into The Grave, אלבום מוערך מאד, אבל בהחלט בעייתי מבחינת הסאונד והכתיבה שלו, לא בדיוק אלבום קל לעיכול. אבל 20 שנה אחרי הם עושים דת' הרבה יותר פשוט, שלוקח את מה שהיה גדול בז'אנר עם פריצתו – הסאונד, הריפים הפשוטים יחסית, והגראולים העבים, כמעט מפלצתיים. כל זה מחובר עם כתיבה נבונה, שבכל זאת מצליחה לעשות שיר ממה שיכול היה להיות פשוט גיבוב של יסודות ברוטלים קיצונים.

Burial Ground מתחיל ישירות עם Liberation, מקצב תופים על גבול ה Pאנק וידידינו Ola שואג את נשמתו השבדית כאילו אין מחר. אי אפשר לנתח יותר מידי שירים שבנוים על ריפים בסגנון, אין כאן חילופי מקצבים או המנונים ברורים כמו במטאל מלודי, אבל ברור לפי התחושה של המוזיקה שדברים נעשו כאן נכון. שירים כמו Semblance In Black אמנם לא מכילים איזה קטע ביניים מלודי קודר כמו בשיר Enigma של Edge Of Sanity, עוד דוגמא ללהקת דת' שבדי שהלכה גם לכיוונים מאד לא טיפוסיים באלבומים שלה, או כמו קטע המעבר המלודי שבשיר Left Hand Path, אבל הם עושים את מה שהסגנון צריך לעשות – ברוטליות מרושעת מהסוג שמעט מאד להקות מודרניות עכשוויות מצליחות ליצור. שיר כמו Conqueror לעומת זו הוא גאוניות אפלה במיטבו, עם ריפים שהולכים לסף הדום מטאל אולד-סקול הלהקה מצליחה להעביר תחושה של רוע טהור, כולל ליד בסגנון Slayer שיושב בתוך הורדת הקצב הלא אופיינית. ברגעים כאלו ברור מה גדול בהרכב הזה, ומה באופן כללי עושה מאלבום דת' מטאל שבדי טוב מה שהוא.

יסלחו לי להקות כמו In Flames, שגם להם לא מעט אלבומים קלאסים, אבל מבחינתי דת' מטאל שבדי זה מה שיש כאן, המלודיה לוקחת צעד אחורה, ואנשים כמו Ola Lindgren מסתובבים עם חרבות ליד ילדים קטנים. יכול להיות שזה בעיקר נוסטלגיה מבחינתי, אבל העיקר הוא שלא לא יורידו את הראש, כי אני יודע איך עושים דת' מטאל שבדי.