Grave Digger – The Last Supper

שנתיים עברו מאז הביאו לנו Grave Digger את אלבומם האחרון והדי מאכזב Rheingold. שנתיים המתנתי לאלבום שיכפר על הנפילה הכואבת, אחרי שהתרגלתי לאלבומי מופת כדוגמת Knights Of The Cross ,Excalibur ו-The Grave Digger. הלהקה דוגלת באלבומי קונספט בשנים האחרונות, שעיקרם היסטוריה אירופאית (מלחמות סקוטלנד, מסעות הצלב), מיתולוגיה (המלך ארתור) ואפילו על בסיס סיפוריו של אדגר אלן פו. הפעם בחרו החבורה הגרמנית הותיקה בראשותו של קריס בולטנדאל לכתוב על הנושא שמעניין כל נוצרי בעולם – ארוחתו האחרונה של ישו.

האלבום נפתח בקטע אינסטרומנטאלי כנסייתי ומלא עוצמה, כדרכם של גרייב דיגר באלבומים האחרונים. השיר השני באלבום הוא שיר הנושא, הנקרא כמובן The Last Supper. השיר מזכיר את ימיה הטובים של גרייב דיגר ובהחלט יכול להיכנס בקלות לטופליסט של הלהקה, והיי, יש להם חתיכת רזומה, למרות שלא הצליחו לפרוץ בצורה משמעותית מעבר לקהל האוהדים המסור שלהם, ולמרות למעלה מ-20 שנות פעילות ו-12 אלבומים (לא כולל אלבום אוסף שהוציא הלייבל שלהם לשעבר בשם Lost Tunes From The Vault). כמו במרבית השירים של הלהקה, גם כאן יש פתיחה מסיבית של גיטרות מהירות בדיסטורשן האופייני לגיטריסט מאני, שנמצא עם הלהקה מאז 'דה גרייב דיגר'. הפזמון מאופיין בבקינג ווקאלס רבים, דבר האהוב על קריס, ונמצא במרבית השירים של גרייב דיגר.

השיר השלישי באלבום ממשיך את אותו קו, ולא נופל ברמתו משיר הנושא. השיר הרביעי, Grave In The No Man's Land, נפתח בצורה דומה, ומדבר על מותו של ישו, ועל קבורתו במקום לא ידוע, ובדומה לשיר הנושא, גם כאן יש פזמון כפול, ובסוף השיר יש קטע מלנכולי ואיטי, ולאחריו סולו עמוס ברגש. Hell To Pay נפתח עם סולו בס מפתיע, וממשיך להפציץ בהבי עצבני ואגרסיבי, כמיטב המסורת, ולראשונה בדיסק רק קריס שר את הפזמון. השיר עצמו קליט וטוב, ומצאתי את עצמי מזמזם אותו במהלך שמירותי האינסופיות (בצבא) לא פעם אחת. המשך הדיסק ממשיך באותו הקו המצוין, ואין אף שיר שמאכזב. השיר הלפני אחרון, Hundred Days, עורר בי תהיה אם השיר קשור לנושא הכללי של הדיסק, או לטבח שבוצע ברואנדה, שכן השיר מדבר על מיליון אנשים שנרצחו במאה ימים, ולא מוכר לי שום סיפור כזה בהקשר מותו של ישו.

ולבסוף, אחרי 11 שירי הבי כסאחיסטי ובועט, שבאמת נותן לי כאפה לפנים כל שמיעה מחדש, הגיע הזמן של הבלדה, לא? הדיסק נחתם עם Always And Eternally, שהינה אחת הבלדות הטובות של הלהקה, שאמנם לא הרבתה לכתוב כאלו, אבל היא בכל זאת עושה זאת טוב, עם שילוב של קלידים וגיטרות איטיים (לשם שינוי) ומלאי רגש, יחד עם הקול המחוספס והצרוד של קריס יוצרים בלדה מיוחדת שלא נשמעת בנאלית כמו הרבה בלדות מטאל אחרות.

אחרי אלבום טוב שכזה, ניתן רק לתהות מה היה קורה אם הטור של גרייב דיגר ומטאליקה היה יוצא בסופו של דבר לפועל ב-1985. מי יודע איפה הייתה היום הלהקה האדירה והלא מוכרת הזאת?