Green Claws – Hell is For Hugo Part I- Descent
- The Brick
- Calling All Demons
- Lucifer Hotel
- Stolen by a Demon
היופי האמיתי של מוסיקת רוק היא שהיא פונה קדימה ואחורה בכל עת. בכל רגע נתון כל מי שיש לו רוקנרול בנשמה מחפש גם להביא את המסורת הרוקיסטית לקדמת הבמה המוסיקלית – בין אם זה בתקליט, בדיסק, בקלטת של טייפ, בקובץ mp3 צרוב או בסטרימינג – הרוקנרול מחפש להגיע לאנשים בדרכים חדשות בזמן שהוא מתעקש לבשר בשורה ישנה.
כמו בספרות, גם ברוקנרול אנחנו מרגישים שסיפרו לנו הכול. פעם-פעמיים בעשור יוצאת לה להקה שמותחת את הגבול של מה שאנחנו מסוגלים, אוהבים ומוכנים לקבל כפורץ-דרך ועדיין נאמן למה שאנחנו אוהבים לשמוע. אנחנו – קהל חובבי המטאל בעולם – אפילו עוד יותר עקשנים ואורתודוכסים. זו אולי הדרך שלנו לשמור על הצביון של המוסיקה שלנו עם חלוף הזמן, אבל אין אף חובב מטאל בכל העולם כולו שלא מבין שתקופות משתנות ואיתן משתנים המנהגים והמסורות אשר מלוות אותן.
אז ברשותכם, בואו נעשה Zoom in על בחורצ'יק אחד באנגליה שהצליח לדחוס לארבעה שירים קצרצרים את כל מה שהיה לו להביא לעולם הרוקנרול בבת אחת. George Purves הוא עלם בריטי אשר הקליט, הפיק ויצר לבדו הרכב שמערבב בצורה מרעננת בין Traditional Heavy Metal בסגנון של Deep Purple, Iron Maiden ו-Thin Lizzy לא מעט אלמנטים של Punk Rock ו-Brit Pop, קצת כמו Suede ו-Supergrass.
ה-EP הקצרצר הזה (פחות מרבע שעה של מוסיקה) הוא הצעד הראשון בפרויקט שאמור לכלול מספר תקליטים קצרי נגן המספרים את סיפורו של בחור שובב בליל כל הקדושים אשר נמלט מהשוטרים ומוצא את עצמו בגרסה אורבנית ומודרנית לתופת של דנטה. אמנם ארבעת השירים הקצרים ב-EP חולפים יותר מהר ממה שנדמה לנו, אבל אולי בגלל שהגישה הזו למוסיקה כל כך מרעננת ואולי בגלל שפשוט יש פה ריפים טובים, חשיבה מלודית מוצלחת ופזמונאות קליטה – השירים ממשיכים ללוות את המאזין גם אחר כך.
בצורה מסוימת, Green Claws זה פרויקט שבוחר לקחת את הסאונד המחוספס של ה-Heavy Metal הקלאסי ולמתוח אותו על ז'אנרים אחרים שאולי פה בישראל לא שמענו מהם כבר הרבה זמן (אין לי מושג אם הם עדיין פופולארים באי הבריטי) לכדי שילוב של Pop Metal מתקתק ובלתי מזיק. יש משהו מאד תמים, מאד נאיבי, גם בהגשה, גם באווירה וגם בקונספט של Hell Is For Hugo, או לפחות בחלקו הראשון והנוכחי – אבל מבלי לגרוע במוסיקה בכלל. הגיטרות עושות את העבודה בצורה מקסימה, במיוחד בשיר הפותח שנקרא The Brick, ה"קלאסי" יותר במונחים של מטאל בין כל השירים והמקסים ביותר לדעתי. הריפים שדוהרים בקלילות לצד שירה שמרגישה כאילו שייכת לתקופה אחרת, לסגנון אחר, כזה שמתכתב עם נוסטלגיה משנות ה-90 ועם תקופות קלות יותר לעיכול ופשוטות יותר – כל זה ביחד עם קלידים מלטפים שצובעים את הכול בצבעים חינניים, כמעט וגורמים לי להרגיש שאני בעצמי נמצא בעיירה קטנה באי הבריטי, מחכה שהגשם יסתיים כדי שאוכל להתבונן בבניינים מלבנים אדומות ולהתמרמר על מזג האוויר.
ההשפעה העיקרית הבולטת ביותר על Green Claws היא בלי ספק Ghost, במיוחד בגרסה הראשונית ביותר שלהם בהם ריפים לגיטימיים של הבי-מטאל התערבבו עם רוקנרול פסיכודלי מהסבנטיז. כאן התערובת היא שונה. ההשפעה המרכזית היא לא Blue Oyster Cult או Mercyful Fate כי אם הרכבים בריטים לתפארת הוד מעלתה המלכה, מהצד המטאלי של המשוואה ועד לצד הפופי שלה.
בתור מי שחווה את ה-British Invasion בשנות ה-90 בעיקר כתופעה מעיקה על המוסיקה העולמית, את השילוב של הסגנון עם Hard Rock ו-Heavy Metal אני דווקא די מברך – וכמו החלק הבודד ההוא בקריירה של Blur שבו הם שחררו שיר גראנג'י אחד לישועה כדי להתמקם אצל חובבי רוקנרול על המפה, Green Claws מספקת את הסחורה פי ארבעה. כל אחד מהשירים עצמם הוא ממתק פופי שלא מתבייש בהיותו להיט בפוטנציה, עם פזמון שנדבק, עם אווירה מקפיצה שכל כך חריגה בשמי ההבי מטאל ובעיקר עם שירה שלגמרי מרגישה לא שייכת.
היצירה נסגרת עם השיר Stolen By A Demon שנותנת טיפ'לה יותר מרחב לגיטרה ולתופים להדביק את הקצב, אבל בגדול הסגנון עקבי מאד. יש פה לא מעט Iron Maiden כמו שיש פה לא מעט Thin Lizzy ולא מעט Misfits ולא מעט Inspiral Carpets ואפילו ממש טיפ'לה Oasis. זה ממש לא ידגדג את קצה הזרת למי שלא קם מהמיטה עם פחות מ-Gojira או In Flames לארוחת בוקר, אבל אם אתם רוצים להשמיע לחבר שלכם כמה ה-Heavy Metal פלש לטריטוריות אחרות ולהוכיח שיש דרך לשלב בצורה יוצאת דופן בין Britpop ל-NWOBHM אז Green Claws סיפקו לכם EP עם סיפור קצר ועם הבטחה לעוד חמישה כאלה עד ליל כל הקדושים הבא. אמנם אפשר לשמוע את ה-EP כיום רק ב-Bandcamp של ההרכב, אבל אלה שרוצים לקלוט את מה שמתבשל לו שם, אני לא יכול שלא להמליץ. נראה שיהיה מעניין.