Guillotine – Blood Money

כשהעטיפה היא של Ed Repka, הלהקה נקראת על שם מכשיר הוצאה להורג, ושם האלבום מציג נושא חברתי – זה מתכון בטוח ותפריט קבוע לאלבום ת'ראש, ועוד לא התחלתי להתייחס למוזיקה עצמה. Guillotine השוודים מוציאים אלבום שני לאחר 11 (!!!) שנה מאז צאת אלבום הבכורה Under The Guillotine ב-1997 – אלבום אולד-סקול לכל דבר.

הלהקה הוקמה כבר ב-1995, כפרויקט צד של הגיטריסט Fredrik Mannberg והבסיסט Nils Eriksson מהרכב הפאוור מטאל Nocturnal Rites. תחילה הלהקה נקראה Holocaust, אך במהרה השם שונה ל-Guillotine. למעשה חברי הלהקה רצו לחזור למקורות – ללהקות שעליהן גדלו – ולבצע סגנון מוסיקלי יותר קיצוני (עלי לציין כי בתחילת דרכה Nocturnal Rites הייתה להקת דת' מטאל, אך בהמשך שינתה כיוון). אחרי אלבום אחד ומספר שנים בודדות של פעילות, חברי Guillotine נכנסו לשנת חורף סקנדינבית ארוכה עקב ההתמקדות בלהקתם המרכזית, ועכשיו אחרי תקופה ארוכה של שינה, הם חוזרים לספק דלק ל-Mosh Pits של Umeå (עיר המוצא של הלהקה).

מדובר כאן בעוד אלבום מופק היטב מבית היוצר של חברת Pulverised Records, נוסף על שורה ארוכה של אלבומי דת', בלאק ות'ראש שהחברה הוציאה בשנות פעילותה. זה אלבום שמראה כיצד קבוצה של מטאליסטים יכולים לעשות כל סגנון שהם יבחרו בו על הצד הטוב ביותר. יחד עם Fredrik שתופס את עמדת השירה ו-Nils הבסיסט, מנגנים Daniel Sundbom הגיטריסט ו-Efraim Juntunen המתופף – שניהם מלהקת הפאוור מטאל Persuader.

כששומעים את האלבום לעומק, קשה להימנע מלהשוות את Guillotine למפלצת ת'ראש נוספת מגרמניה – Kreator. ללהקה קטעים מלודיים יוצאי דופן בסצנה, אך רמת האגרסיה, הריפים המהירים החדים אשר לקוחים ישירות משנות ה-80' והליריקה החברתית \ מדינית – דורשים את ההשוואה עם Kreator. השירים בכללותם קצרים, אך כל אחד מספק דקות ספורות של מטאל מהיר נתמך בשירה מחוספסת וגבוהה וכל זה מגיע לאוזנינו בהפקה נקייה ומהוקצעת, ששונה מאד ממה ששמענו באלבום הבכורה של הלהקה.

האלבום נפתח בצווחה של Fredrik, ובמהרה נכנס Efraim (לא אפרים שמיר מכוורת, או ח"כ אפרים סנה..) במכות מהירות על הסנייר. "Insane Oppression" מזכיר במבנה ובשירה את סגנונה הבלתי מתפשר של Destruction, אך בשונה מהחברה הגרמנים, השוודים עובדים לפי תרשים זרימה בסיסי, ולא מנסים להמציא את הגלגל מחדש. השירים בסיסיים, קצרים ופוגעים היכן שצריך, כמו למשל "Skeleton City" שממחיש כיצד משלבים מלודיה רכה יותר עם אגרסיות – שיר עם פיצול אישיות. "Dying World" ו-"Welcome To Dying" שעוקב אחריו מדגימים את הפן הפסימי של הלהקה. אנחנו נוכחים לדעת שלא השתנה הרבה בעשור האחרון, מאז דמדומי האולד-סקול ת'ראש, העולם עדיין לא מקום נחמד לחיות בו, מוות ומלחמה אופפים אותנו. "War" הוא מארש מלחמה מהיר (לא צועדים לצליליו, אלא רצים במעגלים עם אגרופים מונפים קדימה…) לפיו אנחנו, בני האדם, תוצרים של המלחמה.

את שיר הנושא הלהקה שומרת לסוף וטוב שכך. יש מקרים בהם המתח באלבומים עמוסי אגרסיות יורד, ולהקות שפותחות עם התותחים הכבדים, בסוף מתישות את המאזינים עם השאריות, אבל לא במקרה הזה – "Blood Money" משאיר טעם של עוד. בודדות הן הלהקות שמצליחות לשחזר את הת'ראש הקלאסי, אבל השיר הזה מוכיח כי במקרה של Guillotine ההפך הוא הנכון. האלבום לא דורש שמיעה חוזרת כדי להיקלט. מהשמיעה הראשונה (שכמעט עלתה לי בתאונה עם הרכב – אל תשמעו אלבום עצבני בפעם הראשונה תוך כדי נסיעה ברחוב צר וחשוך) האלבום נסך בי תחושה מאוד חדה וברורה – אני צריך לפרק משהו, צריך לפרוק את האגרסיות של השבוע ואין כמו האלבום הזה כדי לספק את הדרייב ואת מוזיקת הרקע. יאללה בלגן!!!