Gun Barrel – Damage Dancer
איך שימי הרשקוביץ מ"הפילוסים" היה אומר? "מצ'עמם!" (שם אלף שקל שלא ידעתם שקוראים לו שימי הרשקוביץ – איך אני?!).
GUN BARREL שהתחילו את פעילותם בשנת 1998 (למרות שאת האלבום הראשון שלהם, Power Dive , שיחררו רק בשנת 2001) החליפו מאז ליינאפ מס' פעמים, בעיקר של ווקאליסטים (כמו למשל Silver שהופיע רק בקונצרטים ולא נמצא באף הקלטה אולפנית, Xaver Drexler, ואח') שבאו במקום Guido Feldhausen שייסד את הלהקה יחד עם Rolf Tanzius. כיום השירה נעשית על-ידי Patrick Sühl, ולא, אני לא סתם מתייחס בעיקר לזמר בחבורה.
הבעיה העיקרית באלבום הזה בעיניי היא השירה. לא יכולתי להמנע במהלך ההאזנה לכל האלבום ש Sühl או מסומם מהתחת, או עייף רצח, או במקרה הגרוע ביותר (לנו כמאזינים, לא לו) משועמם למוות.
לזמר הראשון של הלהקה Guido Feldhausen היה קול כריזמטי שניתן היה לשמוע בו את ההתלהבות הראשונית של להקה חדשה ובועטת. על אחת כמה וכמה Xaver Drexler שבעיניי הוא הווקאליסט הטוב ביותר שהיה ללהקה, עם קול עמוק, שורט ומצויין (לא פחות טוב בעיניי מדיוויד קוברדייל או רוני ג'יימס דיו) כפי שניתן לשמוע למשל ב-On the Road Again מתוך האלבום Bombard Your Soul מ-2005.
Patrick Sühl כאמור אינו מספק את הסחורה באוזניי. יש לו קול צרוד והוא לא מזייף, השירה שלו נקייה (למרות הצרידות) בצורה שמאפיינת רבות מלהקות ה-Heavy Metal שיונקות משדיהן השעירים של להקות הז'אנר משנות ה-80' וה-90' של המאה הקודמת כמו ACCEPT, METAL CHURCH, ACDC, WASP ואחרות, ושעושות את זה הרבה יותר טוב בקטע הספציפי של השירה, כמו EDGUY או BATTLE BEAST.
האלבום נפתח דווקא טוב. Unleashing the Hounds נשמע כמו פתיחה של סרט אבירים אפל או פרק טוב של "משחקי הכס". תופים, באס וקולות רקע מהמהמים משהו מעין כנסייתי. אינטרו שמבטיח מטאל גותי עם צמרמורות בגב ודימוים של חרבות ודרקונים יורקי אש.
גם הפתיחה של Damage Dancers באה לי טוב. קצב מהיר ואופטימי משהו. ההמשך הוא רוק כבד לפי התבנית שמלמדים בביה"ס של מייקל שנקר. אפשר לזהות משהו שמעריץ את JUDAS PRIEST או MOTORHEAD בקטעים היותר קלילים ופחות רצחניים שלהם. פזמון קליט וסולו גיטרה ליווי רוקיסטי פשוט ולא מורכב. MOTLEY CRUE היו עפים על זה לפני 30 שנה.
Bashing Through
עשה לי כיף. ממש פאן לי פאן לי! מקצב שהזכיר לי את להקות הרוק הכבד של שנות ה-80' ששילבו בין מטאל למוסיקה בסגנון אמריקני ייחודי ששילב פולק, קאנטרי וכד'. להקות כמו ZZ TOP, WINGER, WARRANT, POISON, BAD ENGLISH ואחרות בסגנון. לרגעים דימיתי לראות למול עיניי את אקסל רוז עם הבנדנה מצווח ככרוכייה ורוקע ברגליו. אשכרה התחשק לי לעשות פן, ג'ינס ומגפי בוקרים ולהשתולל באסם עם מולי השכנה עם הקש בתלתלים הבלונדיניים (אופס… אבל זה מסרט אחר).
אותה התחושה המשיכה גם עם Judgement Day ו- Passion Rules. שירים שהגיעו היישר מהרוק הכבד של 1987 יחד עם הבגרויות במתמטיקה ותנ"ך (שלי) ועם הוויסקי והאיפור המרוח של המעבר בין הגלאם לפולק להבי- מטאל בבארים של וושינגטון די. סי (שלהם). אווירה של סוף שנה בתיכון ואלי-היי או משהו פאקינג דומה אבל בלי ההתלהבות האמתית של סוף עידן החצ'קונים ותחילת עידן ה-third base בתחתונים של ה-cheer leader התורנית. אותו הדבר ניתן גם לומר על Back Alley Ruller ו- Heading for , Disaster, והשיר המסיים את האלבום Rise Up to the Storm – "שירי זיונים" (סליחה על החיסרון בפוליטיקלי פאקינ' קורקט) לא רעים אבל גם לא ממש-ממש טובים, או יותר נכון כפי שרוקיסטים צעירים באייטיז חשבו שמוסיקת זיונים צריכה להישמע…
דווקא Building a monster והשיר העוקב אחריו Whiteout העלו לי חיוך של עונג. בראשון יש נגינה מצויינת ו-Heavy Metal פשוט טוב. נשמע כמו HELLOWEEN או אפילו SCORPIONS בימים הטובים. פתאום ולרגע השירה של Sühl מזכירה לרגע את האופראיות של ברוס דיקינסון. לי זה נשמע כמו "הלהיט" מתוך האלבום הזה – פתאום השירה נשמעת חיה, נוקבת, אפילו מחוייכת. שיר שנשמע כאילו בני 18 מנגנים אותו ל"קשישים" כמוני שרוצים לחזור להיות בני 18. ב- Whiteout הנגינה אפלה יותר וכבדה יותר, סגנון מעט איטי ומורכב יותר, אבל שוב השירה בינונית פרט לפזמון בו הזמר כמעט מדבר ולא ניתן להבחין ב"חוסר ההתלהבות" שניכרת בו (באוזניי) בקטעים בהם הוא מעלה טונים וממש "שר". בגדול השיר טוב, בלאק-סאבאת'י משהו. אפילו סולו גיטרה לא רע בכלל וגיטרות ליווי שמכסחות באופן מהודק יותר מאשר בשירים אחרים. אחלה. גם Ride the Dragon הוא כמעט מחווה ל-SCORPIONS או ל-SAXON ואפילו קצת RAINBOW באווירה הדי כבדה ועם זאת מלודית בסגנון שבאופן מסויים נמשך למיסטיקה המוסיקלית והווקאלית הייחודית והנפלאה של DIO.
Vultures are waiting הוא פנינה מפתיעה. הפתיחה לא הייתה מביישת את SLAYER ב- Seasons in the Abyss. ההמשך מלא צרחות זעם וכאב ושירה מצויינת. METAL CHURCH לא היו עושים את זה יותר טוב. מטאל משובח שמתכתב לעתים בצליל הגיטרות ובקצב גם עם MERCYFUL FATE ו- ACCEPT. אחד השירים הבודדים שמהם ממש נהניתי ואמשיך להאזין לו באופן קבוע גם באוטו בנסיעות המתישות והמשמימות הביתה. שינויי קצב בין מהיר לאיטי, החלפה בין שירה נקייה לצרחות, בין מלודיה לתופים רצחניים. מצויין.
במבט על, Damage Dancer הוא אלבום רוק כבד "של פעם", אבל ככזה הוא לא מהטובים שבהם לצערי. ה- Heavy Metal מאד בסיסי ברובו ולא מושך להאזנה שנייה ושלישית. מישהו פעם כתב ש"אם לא נשנה כיוון, נגיע בדיוק לאן שאנו הולכים". וזה מה ש- GUN BARREL עושים. הם הולכים על ה- safe side כבר -15 שנים ומה שבהתחלה היה אולי מדליק ו"מגניב" נשמע היום ישן ועייף. הזמר עושה את שלו לרוב – הוא זמר לא רע בכלל אבל הוא מזכיר לי את התלמידים בביה"ס שהמורים תמיד כתבו עליהם ש"יש להם פוטנציאל אבל הם לא ממשים אותו". אולם כאמור במעין מונוטוניות טונאלית שמפגינה עייפות או באסה או אלוהים יודע מה. לא יותר משיר ממוצע של להקה שמוציאה demo מהחנייה של הבית של אבא בעיר פועלים בגרמניה תחתית. Sühl הוא זמר בעל יכולות ווקאליות ברמה של רוני ג'יימס דיו, ג'ון קוברדייל ואלן לנדה לפי דעתי. אבל או שהוא שקע בעייפות החומר ופועל רק מתוך האינרציה, או שהוא לא באמת אוהב את מה שהוא עושה, וחבל.
ניתן לזהות לטעמי את האיכות שמסתתרת בלהקה ובווקאליסט שלה ביהלום כמו Vultures are Waiting כאמור, עם יכולות כתיבה, נגינה וביצוע מלאות חיוניות והתלהבות כמו של מי שעולה על אופנוע מירוץ בפעם הראשונה ושומע את המנוע מתפוצץ מזעם. אבל לרוב לא שמעתי הנאה כזו מאופן בו הלהקה כותבת ו/או מבצעת. שמעתי חבורה של נגני רוק כבד שבאה לעבודה כבר יותר מעשור וחצי כדי לעשות שירים, ולא על-מנת ליהנות ולגרום לאחרים לשפוך מנוע מעונג צרוף וחייתי כמו שמטאל צריך להיות.
ארבעה שירים נחמדים ואחד טוב לאללה מתוך 12 זה לא יותר מ 3.5 כוכביא לטעמי, עד כמה שאני מצר על כך בתור אוהד מושבע של אולד סקול Heavy Metal.