Gygax – High Fantasy
- Light Bender
- Hide Mind
- Mage Lust
- Mirror Image
- Acquisition, Magnus Canis
- Spell Shaker
- Something So Familiar
- The Eyes Have It
- High Fantasy
אני לא יודע אם מישהו מכם כבר שמע על Gygax, אבל העובדה שגיליתי אותם רק השנה ולא לפני 3-4 שנים כשהם הוציאו את אלבומם הראשון הוא עבורי תעודת עניות. מעולם לא קמה להקת רוק ומטאל שכל כך מותאמת לטעם שלי בול – ועוד מחליטה לתמלל שירים ברוח משחק מבוכים ודרקונים בכזו הערצה ואהדה שגורמת לנושא להראות כל כך טבעי והגיוני שזו בושה שאיש לא עשה זאת לפני כן.
Gygax האיש היה המייסד של מבוכים ודרקונים – שליט המבוך המקורי שסיפר לחבריו הקרובים סיפור פנטזיה שהוא גם משחק שבו הם יכולים לשחק תפקיד, בין אם זה שכיר החרב שבע-הקרבות שצץ להרפתקה אחרונה לפני שהוא מניח את החרב הממזרית שלו פעם אחרונה על המדף או המכשף הצעיר שנפשו ידעה אפלה שאין שנייה לה ורק האהבה שלו לאלפית הקשתית שמלווה אותו מונעת ממנו להתדרדר לצד האפל לנצח… אקיצר- נו הבנתם, האו המציא את המבוכים והדרקונים והשאר לא רק שהיסטוריה – אלא כל קונספט של ה"היה אתה הגיבור" הפך לתולדה מרשימה של יצירותיו. אני מניח שהאיש השפיע על עולם הפנטזיה של המאה ה-20 לא פחות ואולי אפילו יותר מטולקין, לאברקרפט ואחרים – לא בגלל שהיצירות שלו הפכו להיות שגורות בפי כול – אלא בגלל שהם עודדו אין ספור יוצרים לדמיין ולהעז לשזור הרפתקאות פנטזיה משלהם.
Gygax הלהקה קמה לפני 4 שנים וזהו כבר אלבומם השלישי. הם לא רק שמצדיעים לאיש ופועלו בכל אהבתם המוסיקלית והמילולית, הם גם שוזרים מוסיקה שמרגישה כאילו נכתבה בתקופה שמשחק מבוכים ודרקונים היה עוד בחיתוליו והיה מוסיקת הרקע להמוני חובבי פנטזיה שלא ידעו לאן לנווט את האהבה שלהם מלבד לישיבה בחברותא וגילגולי קוביות. מוסיקלית – Gygax שייכים לסוף שנות ה-70 ואולי לשנה שנתיים הראשונות של שנות ה-80. דמיינו לעצמכם את Thin Lizzy פוגשת את Iron Maiden של תקופת דיאנו. אין דבר כזה Thrash Metal והדבר הכי מפחיד במוסיקת מטאל בכלל זה Venom עם האימאג' השטני שלהם ו-Motorhead שבכנות נראים כאילו הם הולכים לפרק לכם את הצורה במכות לא משנה מי אתם.
High Fantasy, האלבום השלישי והחדש של Gygax מרגיש נקי, טבעי וכיפי כמו שלא חשתי מאלבום רוקנרול או מטאל מזה שנים. עבודת הגיטרה היא הדבר הראשון שקופץ לי לראש. זה פשוט נשמע מלודי באופן שחסר לי באוזניים כבר 35 שנה. המירוץ המטורף אחר הכבדות הפך כל להקת מטאל שמכבדת את עצמה, קצת בצדק אבל גם קצת לא בצדק, ליותר ויותר כבדה. אם זה בסאונד שבחרת להוציא מהמגבר, בכיוון של הגיטרה, באינטנסיביות של הרית'ם-סקשן – לא משנה איך. גם להקות Power Metal שכזכור לפני עשור וחצי סומנו כחלק מז'אנר שהוא "רך" מדי לרוב המטאליסטים – גם הן באו לחפש את הסאונד הזה שמוציא אותן יותר כבדות מאלו שקדמו להן. אני לא מדבר על מטאל קיצוני שמן הסתם ימצא תמיד דרכים נוספות להפוך ליותר ויותר מפלצתי ככל שהטכנולוגיה תתפתח. אבל משהו הרגיש לי חסר.
נכון, High Fantasy בפרט ו-Gygax בכלל לא מחדשים כלום. הם מביאים מוסיקה שכל ריפיה נכתבו כבר לפני 40 שנה בערך, אבל הם עושים את זה עם כל כך הרבה אהבה וחן שאי אפשר שלא רק לסלוח להם, אלא ממש להזמין אותם לשולחן ולהגיד להם "פייר התגעגענו לזה."
הריפים האולדסקול האלה שמרגישים כל כך לא מחוייבים לכבדות אלא לסאונד קליל ואוורירי, הסולואים שבאים עם אקסטרא-כיף כמו שרק הגדולים של שנות ה-70 ידעו לכתוב, הבס המהמם לצד תופים קצביים שלא נשמעים מיושנים אבל גם לא דוחפים אותנו לשיגעון ואטרף. הכול ביחד הופך את המוסיקה של Gygax ללא פחות מקסומה, מין חתיכה של נוסטלגיה אמיתית, חיה, כאילו עכשיו נתלשה מתקופה שלא שלה, והושמה לנו בעטיפה מודרנית וכיפית עם סאונד חם אבל של היום.
הלהקה עצמה קמה באמצע 2015 על ידי Eric Harris, מי שהיה הבסיסט של כמה וכמה להקות מטאל על שלל גווניו בלוס אנג'לס, מ-Huntress שאבדה לנו דרך Sekeletonwitch ועוד רבות – יחד עם Bryant Throckmorton, גיטריסט צעיר ממנו שגילה אהבה זהה לז'אנר המוסיקלי והרעיוני גם יחד. הם גייסו לאורך השנים נגנים שהיו חובבי הקונספט שבאו והלכו, כולל אנשים שעיקר אהבתם בכלל באה ממשחק המבוכים והדרקונים יותר מאשר המוסיקה – וביחד שזרו להקה שתשמע כמו Thin Lizzy עם מספיק קסם ומודעות עצמית כדי לא ליפול במלכודות הצפויות של להקת שיבוט משעממת. הגרוב של שירים נהדרים כמו Hide Mind או Spell Shaker, המלודיות המעולות של Something so familiar או אפילו הרצועה האינסטרומנטאלית הקצרה Acquisition, Magnus Canis משרות אווירה של מועדון מעושן וישן עם תאורה אנלוגית, במה קטנטנה, כמה חברים מחזיקים בבירות ואיש לא יעשה פוגו כי זה בתכלס אפילו לא הושאל מהפאנקיסטים בשלב זה. ההשתוללות הכי גדולה שתוכלו לעשות עם השירים האלו זה הדבאנגניג שיכור ולא מתואם עם הקצב הפשוט שלהם כי זה הדבר הכי פרוע שעשו ב-1979.
האוצר האמיתי מבחינתי הוא דווקא המילים הנהדרות של Gygax – שבאים ושרים על רעיונות שרק שחקני מבוכים ודרקונים יבינו לעומק. אין פה סיפורים על נסיכות ואבירים, על דרקונים יורקי אש או על הנקרונומיקון – אלא על דברים שיותר ויותר שחקני מבוכים ודרקונים יזהו מייד. בין אם זה שירים על חיית תעתוק, בוהה, בבואת ראי או האלפים האפלים מתחת לאדמה, על ליצ'ים והעובדה שבלי הקמע לא תוכלו להשמיד אותם, על החקיינים המתחפשים לתיבת האוצר או הכפילנים שמתחזים לחברי הקבוצה כדי להרוג אותם – כל ה-tropes שהופכים משחק של זחילת מבוך אמיתית לקלאסי ומעורר נשכחות – פה הקסם האמיתי של Gygax מבחינתי.
אם יש בכם אפילו עצם אחת שמתגעגעת למוסיקה בטעם של פעם אבל עם שכל כמו של היום, עם סאונד מודרני אבל לחן בן 40, עם חיבה נוסטלגית למשחקי הפנטזיה של הילדות לצד התסכול המאד ברור שהם לעולם לא יהיו ספרי פנטזיה אפיים שתוכלו לרכוש בחנויות, באו Gygax, הלהקה, והפכו אותם לאלבום רוקנרול מטאלי מעולה בן פחות מחצי שעה. תהנו.