Hammercult – Anthems of The Damned

הרבה דברים נאמרו על הרכב העל המקומי Hammercult; להקת על, "הרכב קומבינה", להקה שלא רואה ממטר, הצלחה בקנה מידה שעוד לא היה פה, גאווה מקומית ועוד לכאן ולכאן. בסופו של דבר לא משנה מה יאמר לטוב ולרע, אי אפשר להתווכח על ההישגים האדירים של ההרכב הזה שאכן עשה פה את הבלתי אפשרי ובתקופה של שנה וקצת הגיע למקומות שלהקות שקיימות שנים חולמות עליהם. מבחן התוצאה עבור כל להקה מתבטא בהוצאות ובחומר המוקלט שלה בנוסף להופעות החיות, כאשר המבחן האמיתי הראשון של להקה הוא אלבום הבכורה שלה. אלבום הבכורה הוא תמיד מקום קשה ללהקה שכן היא נדרשת להציג את עצמה בצורה הטובה ביותר, ולהוציא משהו שיהיה מוצלח מספיק בשביל להשאיר איתם מעריצים ומאזינים אל עבר ההוצאות הבאות. מעבר לכך הוא גם שעת מבחן עבור הלהקה והגיבוש של החומר שלה, שכן חומרים רבים שהוקלטו עד כה לא תמיד נכנסים לאלבום ואלו שכן לא תמיד מוצאים את מקומם בצורה שבה נשמעו במקור. ויעידו כל כך להקות רבות.

לכן בתור מישהו שאוהב את הלהקה מתחילת דרכה ועד הלום, ובתור מאזין שמאוד התחבר לEP אך פחות התלהב מהשירים שיצאו מהאלבום החדש ניגשתי לאלבום עמוס בציפיות אך בזהירות, ויצאתי ברגשות מעורבים. ראשית אנצל את הסקירה הזו בשביל לצעוק בקול גדול "המלך ערום" או במקרה שלנו – Hammercult היא אינה בדיוק להקת Thrash. מה הם בעצם? אפשר לקרוא לזה Thrash-Death אפשר להגיד Thrash מודרני מרושע אבל לא מדובר ב Thrash במובן הקלאסי שבו רובנו תופסים את המילה, והרליס הזה מוכיח זאת מעל לכל ספק. מה שכן, את הנישה שלהם הם עושים על הצד הטוב ביותר. האלבום כוחני בטירוף, ומכה ללא רחמים. זהו מטאל שורשי לחלוטין שמבין שהמוזיקה צריכה לבוא ממקום עוצמתי ועם הרבה טעם. יש פה Thrash יש פה Death ויש גם מלודיה וכל הסלט הזה עטוף בגישה של "לא לוקחים שבוים" לטוב ולרע.

האלבום נפתח עם מתקפה משולבת של תופים, גיטרות חורקות וצרחות, מלא בבלאגן כוחני וסאונד מלוכלך. אלו Hammercult הנוכחיים, והם באו לרצוח. מי ששרד את Above The Ruins ולא הבין את זה יקבל את זה בכיוון אחר מ Let The Angels Burn. הקולות של יקיר שוחט הלכו ונהיו ברוטאליים יותר ויורדים למקומות כ"כ נמוכים שלא דמיינתי שיגיע אליהם ובליווי הגראולים העבים של הבסיסט אלעד מנור תוקפים את המאזין בעוצמה ורוע טהור. Riding Through Hell שהיה אחד מהסינגלים ששוחררו לפני האלבום מציג את הלהקה בפן היותר מלודי שלה – כולל סולו של שני הגיטריסטים – גיא בן דוד (שבינתיים הוחלף ע"י יותם נגור מלהקת Shredhead ) ואריה ארונוביץ', גיטריסט שמלודיה היא אחד העקרונות שמובילים את הנגינה והיצירה שלו. בסולו משולב הם זורקים פה טאץ' Iron Maiden שבדי קטן בסולו גיטרות יפהפה. השיר מסתיים בפריטת גיטרה אקוסטית שממשיכה את הקו האירופאי של החומר ומובילה אל החלק האמצעי של האלבום שכולל את כל שירי הEP .

פה בעצם מתחילה הבעיה הכי גדולה שלי עם האלבום. האלבום עבר מאסטרינג אצל Jacob Bredahl שידוע בעבודה שלו עם להקת Hatesphere, הוא העניק לאלבום סאונד מאוד רשע, מחוספס ומלוכלך בהתאם לאני מאמין ההפקתי שלו, מה שמעניק לדעת רבים אופי, טעם וריח המתאים כמו כפפה להגשה המרושעת של הלהקה. לי אישית זה הציק, ולקח לי זמן להבין שזה לא הרמקולים/אוזניות שלי שנדפקו ואני מקשיב לאלבום באיכות הטובה ביותר שלו. בסופו של דבר זו החלטה של הלהקה ועניין של טעם אבל בעיני זה מוגזם ומוריד מהחומר במקום להוסיף לו כמו שהפקה טובה אמורה לעשות. מבחן התוצאה לאיכויות ההפקה נמצא גם בשירי הEP שהוקלטו מחדש, במקרים מסוימים זה שידרג את החומר ובמיוחד בשיר We Are Hammercult שאומנם לא נכלל בEP אבל שייך לאותה תקופה. השיר הוא אחד השירים האהובים עלי של הלהקה בכלל ובאלבום בפרט ופה הסאונד רק עשה לו טוב. שירים אחרים שאהבתי מאוד כדוגמת Black Horseman, Stealer of Souls ו Hell's Unleashed דווקא לא מסתדרים עם הסאונד החורני ונשמעו לי טוב יותר בהקלטה הקודמת שלהם למרות שאין ספק שההפקה הנוכחית מוסיפה להם מימד מרושע יותר.

החלק השלישי של האלבום מכיל שירים חדשים נוספים והיה אומנם חביב, אבל לא הכיל אף שיר שתפס אותי כמו החומר הישן. Hellbent מציג מקצב רוק אנד רולי מגניב , גיטרת בס בולטת ושירת כנופיה סוחפת בפזמון. Into The Death Gate הוא מפלצת כוחנית נוספת עם פתיחה עמוסת Blast-beats של המתופף מעיין הניק, שבפניו עלי להוריד את הכובע כי הנגינה שלו לאורך כל האלבום מספקת עבודת תופים פשוטה אך מאסיבית שמהווה חלק חשוב בצליל של הלהקה. עוד כלי שמקבל באלבום את הכבוד המגיע לו זה הבס של אלעד מנור, שדווקא במקרה שלו רק מרוויח מהליכלוך והחיספוס , כל פריטה על הבס נשמעת קטלנית ושומנית כמו שרק גיטרה בס יכולה להישמע.The Damned, השיר האחרון באלבום, הוא שיר Crossover חביב, שהיה עובד יותר טוב אם היה ממוקם לקראת אמצע האלבום וקצת חבל שהוא במקום הנוכחי שלו.Santa Satan, שיר הבונוס שסוגר את האלבום צומח כמו גידול מטאלי חובט מתוך נעימת חג מולד קסומה והוא הפתעה נחמדה וסוף מהנה לאלבום, למרות הבחירה התמוהה (או הלא תמוהה בהתחשב בקהל היעד האירופאי של הלהקה) בלהיט חג מולד. למרות זאת הלהקה לא שכחה את השורשים שלה וצירפה שיר נוסף במהדורה האירופאית של האלבום, שמתחיל בסימפול גאוני של "הבאנו שלום עליכם" ועובר לקאבר אנרגטי ורוק אנד רולי ל "Fast as a Shark" של אגדות ה Heavy מגרמניה Accept, קאבר שכבר בוצע בלייב והוא אחד הקאברים היותר מהנים של Hammercult.

לסיכום, מבחינתי Anthems of The Damned הוא אלבום טוב מאד, פשוט לא טוב כמו שציפיתי שיהיה. אולי זה אי הבנה מצידי או חוסר בהירות מצד הלהקה, אבל אם בהתחלה הלהקה נתנה לי את ההרגשה שהם באו לפה לתת Thrash מלודי-מודרני, באלבום הזה הם גיבשו לעצמם טון מוזיקלי מרושע מדי לטעמי, ונתנו ל Death נתח יותר משמעותי מהסאונד, תוך כדי צעידת צעד מוזיקלי גדול על אפם וחמתם של המעריצים. בסופו של דבר, עד כה הוכיחה הלהקה שהיא יודעת מה היא עושה ובזמן שיא הגיעה להספק שהוביל לעטיפה מושקעת, לייבל וניהול שמגבים ומקדמים אותם. אין לי ספק בהצלחה של האלבום הזה, או של הלהקה, ומי שאוהב את הכיוון שהם תפסו ייהנה מאוד. לי באופן אישי ישנה הרגשה שאיפשהו בדהירה קדימה קצת איבדתי אותם ושהצפייה שפיתח אצלי Rise of The Hammer והלהקה שהכרתי שם, איכשהו אבדו להם בנבכי האלבום החדש.