Hammercult – Steelcrusher
כשעצרתי לחשוב על המסע שעברו Hammercult לא יכולתי שלא לשים לב שהלהקה החלה פחות או יותר כשהתחלתי לכתוב עבור מטאליסט. ליוויתי אותם בתחילת דרכם בפסטיבל וואקן 2011 וזכיתי לראות אותם מופיעים לא מעט ואף לסקר את אלבום הבכורה שלהם, שגם היה עבורי הפעם הראשונה שבו כתבתי דברים קצת פחות חיוביים על אלבום ישראלי. אין לי ספק שרוב הרכבי המטאל בארץ היו מוכרים איברים בשביל להגיע למה שההרכב הזה עשה בשלוש וחצי שנים של עבודה קשה: EP בכורה מרשים, טיסה וזכייה בתחרות המטאל באטל בפסטיבל Wacken, טורים ברחבי העולם עם Sepultura ו DRI ואלבום בכורה שאומנם לא זכה לאהדה האישית שלי אבל היה שלב נוסף עבורם בדרך להצלחה. אם חשבתם שההספק הזה מטורף יחסית לפרק הזמן שבמהלכו המון להקות בקושי הספיקו לשחרר EP, אז בחודש שעבר הם גם הוציאו את אלבומם החדש, Steelcrusher שהוא שלב נוסף עבור הלהקה בדרך המלך שבה הם צועדים.
כמו שכבר אמרתי – האלבום הראשון היה סוג של אכזבה עבורי, נכון להגיד בדיעבד שציפיתי למשהו טיפה שונה. הגישה באלבום הקודם הייתה הרבה יותר מכוסחת, Thrash-Death Metal על סטרואידים ולפרצוף, עם סאונד של טנקים דוהרים על אבנים עם זכוכיות מזוהמות, סאונד מאוד מאוד ספציפי שהלהקה סיגלה לעצמה ושהאלבום כוון דרכו. האכזבה שלי בגדול הייתה מרמת השירים שלהרגשתי ירדה לעומת ה EP הראשון, ומהעובדה שהשירים שמאוד אהבתי שהיו בEP אומנם מצאו דרכם לאלבום אך לא זכו לאחים ואחיות שישתוו להם. בהמשך גרסת הוויניל שיצאה לאלבום הפכה את הסאונד ליותר נסבל ושירי הבונוס שהיו בו שחלקם היו גרסאות דמו של שירים מהאלבום החדש פיתחו אצלי ציפייה לקראת האלבום החדש והשאירו טעם נהדר של עוד.
ועכשיו Steelcrusher – עם עטיפה אפית שצוירה ע"י Andreas Marshal שאחראי לעטיפות עבר של In Flames, Running Wild Blind Guardian ואחרים,כשעל ההפקה אמון הגיטריסט המקורי של הלהקה טל ויסמן שכתב את החומר המוקדם של הלהקה ומיקס שעבר תחת הידיים של המפיק Zeus – שם לא פחות מוכר ומלטש אלבומים ידוע, נראה ש Hammercult לא לקחו סיכונים ובחרו לעשות את האלבום הכי טוב שרק יכלו, אך עם כל הכוונות איך בעצם התוצר הסופי?
לאחר פתיח מארץ' מלחמה גדול מהחיים אנחנו צוללים ישר לשיר הנושא, וכבר מגיעים למחוזות המוכרים של Hammercult. יקיר שוחט סולן הלהקה שואג בחומצתיות יותר מאי פעם, יש שיגידו שהשירה שלו לא מתקדמת אבל אני חושב שהניצוח המרושע שלו וההגשה תורמים המון למוזיקה של ההרכב, שיר הנושא עצמו הוא שיר רגיל של הלהקה, ובפירוש לא הטוב באלבום אבל הוא כן נותן למי שעוד לא מכיר מושג כללי לאן הוא נכנס ואילו מכות הוא עומד להמשיך ולקבל. Metal Rules Tonight שהיה גם הסינגל הראשון ששוחרר מהאלבום כבר נותן טעימה ממה שיש לאלבום הזה להציע – שיר טרו מטאל עם טאץ' של הומור עצמי שההגדרה הכי מדויקת עבורו זה אקסטרים מטאל כי יש מתוכו קצת מהכול – Heavy, Thrash, Death ו Black וכולם ארוזים בצורה הדוקה ובתוך שיר מדויק וקולע.
Into Hell הוא הסינגל השני ששוחרר מהאלבום, עוד שיר שמקיים הלכה למעשה את הנוסחה של האמרקאלט – קצת קצב של Thrash, שירה קיצונית יותר ומעברים של Death\Black, מנה בריאה של נגינה מלודית ואוירה ומוזה שלקוחים מ Heavy Metal, תוסיפו לזה את הגראול הנוהם הסופר מאיים של אלעד מנור הבסיסט שמדי פעם מפגין את ריאותיו רבות העוצמה ותקבלו עוד שיר קלאסי של ההרכב. השיר החמישי, מין פצצה של Thrash N Roll העונה לשם We Are The People הביאו הלהקה אורח מכובד עד מאוד – Andres Kisser אחד משני חברי Sepultura מהתקופה הקלאסית שלה, הסולו האורח שלו אומנם קצת נבלע בין הקטעים של הגיטריסטים גיא ואריה, אבל חדי האוזן ישמעו אותו מצייץ לו שם בחינניות שאופיינית רק לו.
לאחר Burning The Road הקצבי מגיע Iron Bound שבזכות ריף גיטרה עם טעם של פעם צובע את השיר בגוון אפי ונותן הרגשה של Heavy Metal ישן של ממש, אבל אל דאגה – באמצע השיר הוא תופס קצב רצחני ואלעד ויקיר מתחרים במין דואט צעקות חולני שרק עושה טוב לשיר ומתגמל את המאזינים עם C-Part מכוסח שקצת מפצה על המלודיה שמציפה את השיר.
Unholy Art הוא השיר הראשון באלבום שממש ממש אהבתי, אולי כי הוא נכתב עבור מפגרים כמוני שמצפים לשירי מכות סופר מהירים, תזכורת לבלאגן של We Are Hammercult ו Black Horseman שמגובים בקורטוב של מלודיות גיטרה מתקתקות שמלטפות אחרי המכות ומאזנות את הבלאגן שכרגע עברנו. Satanic Lust לתפיסתי הוא השיר המפגר של האלבום, שמכיל טקסט די דבילי אבל מפצה על כך גם הוא באלימות מוזיקלית מהנה.
אני לא יודע מי שיקר ככה ליקיר שוחט הסולן וכותב הטקסטים בלהקה, אבל כנראה שהשקר הזה ממש עיצבן אותו אחרת אי אפשר להסביר את Liar שמכיל המון רגעים נהדרים והיה פייבוריט שלי עוד מהדמו שלו שצורף לתקליט הקודם. אבל עם כל הכבוד ל Liar, השיר האהוב עלי באלבום הוא ללא ספק Damnation Arise שמצדיק את ה Arise שבו עם מקצב Thrash-Death קטלני שקשה מאוד להישאר אדיש אליו. Heading For War מצליח להלהיב אותך לקראת המלחמה שתבוא או לא תבוא ובעזרת פזמון מדבק הוא נדבק ולא משחרר כשבהמשך הסולואים הנהדרים של אריה וגיא בונים את הקתרזיס שלו לקראת הפזמון הממכר שחוזר בסוף השיר.
השיר האחרון In The Name of The Fallen מצליח אשכרה לרגש(!) כאשר לאחר השירה הארסית והמקצב העצבני בפזמון ישנו שירה נוספת של צעקות קלין ששר טל ויסמן המפיק והגיטריסט לשעבר, ועם זה לא קנה אתכם, יש אפילו קטע אקוסטי שמלווה בסולו חשמלי שסוגר את השיר בצורה יפהפייה. זה כנראה הדבר הכי קרוב לבלדה ש Hammercult כתבו אי פעם. ע"פ המסורת המבורכת שהחלה באלבום הקודם מצורפים לאלבום שתי גרסאות כיסוי של הלהקה לשני שירים מוכרים. ראשית עם Ace of Spades שהלהקה גם ביצעה בלייב לא מעט פעמים ובהחלט נשמע מגניב בגרסה המוקלטת ותופס את הניואנסים הקטנים והחשובים בגרסה של הלהקה לשיר. הקאבר השני הוא ל Soldiers of Hell של להקת Running Wild שלוקח את המקור אל מקומות קיצוניים חדשים, בדיוק כמו שהם עשו עם Fast as A Shark של Accept באלבום הקודם.
לא יכולתי לדמיין את האלבום השני של Hammercult טוב יותר ממה שהוא כבר. מבחינתי זה ענה לי על כל הציפיות והדגיש את כל מה שאני אוהב במוזיקה שלהם. הלהקה השכילה להפיק לקחים מהאלבום הראשון ולהגיש אלבום שני שהוא מגובש יותר, למוד קרבות עם שירים שכתובים טוב יותר, סאונד נקי יותר אך עדיין בעל החספוס שהם כל כך אוהבים ומטאל ששואב את כל הדברים הטובים מהעולמות של המטאל החדש והישן יחדיו. נכון עדיין ישנה שבלוניות מסוימת בחלק מהשירים, ויש פה קצת הרגשה של כתיבה שמנסה "לרצות את כולם" וסביר להניח שאם לא אהבתם אותם עד עכשיו כנראה שכבר לא תאהבו אבל גם אם הם איומים בעיניכם אי אפשר שלא להודות – הם טובים, ובעזרת עבודה קשה וללא פשרות הם הולכים ותופסים את מקומם המוצדק כאחד השמות הגדולים במטאל הישראלי. בעזרת אלבום שני שרק מעלה הילוך, אני מנבא להם עוד המון תחנות מוצלחות בקריירה בעתיד הלא רחוק. קדימה כתהפטיש!