Hammerfall – (r)Evolution

שנות התשעים היוו את תקופת הזוהר של עולם הפאוור מטאל. Helloween עדיין הייתה בתנופת יצירה ובהמשך הולידה את Gamma Ray על ייחודה שלה, Blind Guardian שחררה שלישיית יצירות נהדרות ו-Stratovarius בישלה לה כיוון קצת אחר אי שם בצפון הקר. ככל שהבאת מלודיות עם איזשהו כיוון אישי ניכר, הלהקה שלך עתידה הייתה להרקיע שחקים. גל נוסף של להקות שטענו לכתר לא איחר להגיע, כשאחת הבולטות שבהן צמחה דווקא מתוך הדת' מטאל השוודי. חמישה חברים, מהם שני חברי Ceremonial Oath בעבר, שני חברי Dark Tranquillity בהווה ושני חברי In Flames לעתיד (עם חפיפה בין הלהקות) התחילו את העסק הזה שנקרא Hammerfall.

אחרי עשור לקיומו של הז'אנר, פחות או יותר, רוב התשתית כבר הייתה קיימת והלהקה לא שאפה להוסיף עליה המון, אלא לשלב בין תכני פנטזיה למיניהם למהירות ומצב רוח טוב. הסולן Joacim Cans שעומד כמעט מההתחלה בחזית המהפכה, מה שנקרא, אף פעם לא היה אופראי כמו Hansi Kürsch, לא מנפץ זגוגיות כמו Ralf Scheepers ולא לחלוטין צלול כמו Michael Kiske. הוא מעניין ונעים לאוזן בדיוק במידה הנכונה, אנושי מאוד וככזה שלא "קופץ מעל הפופיק" קל להזדהות איתו. גישה זו של הגשה "בגובה העיניים" התחילה להתפתח אצל Stratovarius, אותה תמיד אהבתי יותר מחבריי דווקא בשל כך ובמרוצת השנים היא הייתה מנת חלקן גם של להקות ראויות נוספות כמו Sonata Arctica (כאשר עוד היה ראוי להזכיר את שמה לצד פאוור מטאל במשפט אחד…)

השאלה היא איך לוקחים את התנופה הזו קדימה. אלבום הבכורה האיכותי Glory to the Brave הזניק מומנטום שנמשך פחות או יותר עד Renegade החביב, ומאז עלה על רכבת הרים הפכפכה. יותר מחמש שנים ושלושה אלבומים התעסקה Hammerfall בשטויות ואיבדה את עצמה לדעת עם שירים כמו "Hearts on Fire" שהפכו לסמל של קיטש מאוס. העדנה המחודשת הגיעה רק עם הסינגל "Last Man Standing" ששוחרר לכבוד חגיגות העשור ללהקה ושמר על אש קטנה מאז ועד היום, עם שני אלבומים (ובהם האחרון Infected) שהיו חביבים אבל הרבה יותר מאולצים ממה שהלהקה מסוגלת לו באמת. בנקודה זו נוחת אצלנו האלבום החדש (r)Evolution ששואף לטרוף את הקלפים מחדש ולהביא את Hammerfall בחזרה לחזית הפאוור מטאל העולמי.

ואיך חוזרים לתודעה, אתם שואלים? תכנון זהיר ומדויק של שיווק, פרסום ויחסי ציבור. חלק מהשירים כאן הם אולי הטובים של הלהקה מאז אלבום הבכורה, כלומר ב-17 השנים האחרונות. הם גם בדיוק אלו ששוחררו כמנה ראשונה. "Hector's Hymn" הוא שיר הלל לקמע של הלהקה, הפלאדין Hector ורמת הכתיבה בו היא לא משהו שחשבתי שעוד אזכה לשמוע כאן. מריף הפתיחה שלא מסתער בפזיזות קדימה, דרך המלודיות והליינים שאותנטיים יותר מכל העבודה בעשור האחרון ועד השירה הקבוצתית, שכבות הסאונד והליווי הנכון, ל-Hammerfall של 2014 עדיין יש כל כך הרבה מה להציע וההפתעה – אדירה. גם "Bushido" ששוחרר מראש מתחיל חזק ואולי אין לו כל כך תנופה, אבל הפאתוס והדרמטיות שלו שואבים לא מעט מ-Manowar ויש פה שינוי מרענן.

ב-(r)Evolution באמת יש הכל מהכל: בקיצון אחד, הבלדה העדינה "Winter Is Coming" שכן, ניחשתם נכון, נכתבה על משחקי הכס. חשוב לציין שהלהקה עסקה בנושא הרבה לפני שהפופולריות שלו הגיעה למימדים כאלו – האלבום Chapter V: Unbent, Unbowed, Unbroken נכתב כולו על משפחת Martell והשיר "Take the Black" עוסק גם הוא באותו תחום. משם ההמשך הטבעי הוא הסאגה האפית "Evil Incarnate", עם הרבה מהתיאטרליות של Blind Guardian וקצת מהגראולים של הגיטריסט Oscar Dronjak, זכר לימיו ב-Ceremonial Oath שהתקמבקה לא מזמן. הקיצון האחר הוא השיר שחותם את האלבום, "Wildfire" – שילוב מופתי בין התפרצות מטורפת ועוצמתית לקטע א-קפלה מבריק לקראת הסוף ובשורה התחתונה, המנון מטאל קליט שמצדיק בעיניי את ההאזנה לאלבום כולו וספיגת האופי המיוחד שלו.

אבל מה לעשות, לא כל הנוצץ זהב. לצד טונים גבוהים בשירה כפי שלא היו מאז ראשית הדרך ואולי בכלל, ישנם גם סולואים נטולי מעוף שנדמה כי הם שם בעיקר לקישוט ("(r)Evolution"). כשנגינת הגיטרה מתפתחת ומשלבת בין הפשטות הגאונית שמזכירה את Týr הפרואזית לבין הוירטואוזיות של Randy Rhoades המנוח, הפזמון רחוק מלעורר איזשהו עניין ("We Won't Back Down"). לא הייתי אומר שתסבלו חלילה, כי האלבום שווה כמעט כל רגע מזמנכם, אולי פרט ל-"Ex Inferis" האיטי והמעיק ו-"Tainted Metal" שלקראת סופו של האלבום, נשמע לעוס ומאוס מבלי להוסיף דבר (בניגוד לשירים הבאים אחריו). אין הרבה שירים שבהם לצד המבאס יש משקל של ממש ויש מעטים אפילו יותר שבהם הוא תופס את החלק העיקרי ולמרות זאת, אי אפשר להתעלם מכך שבשלבים שונים של אלבום כזה, שמגמת השיפור בו לעומת העבר ניכרת ביותר, ישנם שני השירים האלו שהם פשוט מבאסים.

אז השנה היא 2014 ו-Hammerfall של היום מגיעה לסיבוב הנוכחי נטולת יומרה ועם חשיבות עצמית מוגברת. עם האלבום החדש (r)Evolution הלהקה משיגה מטרה אחת עיקרית – השבת אמונם של המעריצים ביכולת של הלהקה לכתוב שירים איכותיים וקליטים. הדרך לשם, שהיא לא תמיד קלה, רצופה במראות וצלילים שחלקם יזכירו לכם נשכחות, חלקם יקחו אתכם למחוזות חדשים ומיעוט מהם, מה לעשות, יגרום לכם לקוות שיכולם לדלג כמה דקות קדימה בזמן. כמעריץ הז'אנר אני בוחר לשים דגש ומעריך מאוד את העובדה ש-Hammerfall, בכנות הטבעית שלה, שחררה אלבום ראוי לשמו ואף למעלה מכך, פעולה טריוויאלית לכאורה שלהקות על כמו Gamma Ray כבר שכחו מזמן איך לעשות.