Hammerfall – Threshold

המשפט הבא עלול לגרום ללסתות התחתונות של חלקכם לצנוח לכיוון הרצפה אבל אני חייב לציין שזו הפעם הראשונה שאני שומע אלבום שלם של Hammerfall ועד עכשיו השיר היחידי שהכרתי מההרכב הזה היה "Legacy Of Kings". זה קצת הזוי, מודה. הזוי היות ומדובר בלהקה שדיי קעקעה את שמה על הז'אנר יחד עם Sonata Arctica ו-Edguy, להקות שגם מישהו שאינו חובב פאוור כמוני שמע יותר מפעם.

ובכל זאת אני חושב, למרות שרוב ניסיונות העבר הוכיחו אחרת, שזה יכול לשחק לטובת הלהקה ואני הכי לא משוחד, חוץ מזה אני באמת רוצה לשמוע על מה כל הרעש מסביב ללהקה הזאת, המולה בלתי מבוטלת שללא ספק דורשת חקירה מעמיקה ואין דבר יותר טוב מאלבום חדש ונוצץ בכדי לבחון דרכו את ההרכב וסגולותיו. Threshold, אלבומם השישי, יוצא שנה אחרי האלבום הקודם בהפקתו של צ'רלי באוורפינד האגדי (Helloween, Blind Guardian) וכצפוי מאלבום הנושא את שמו ועמל כפו אנחנו מקבלים פה הפקה נוצצת, מבריקה, מלוטשת להפליא ומצלצלת מצוין.

מה שכן, פה זה מתחיל ופה זה נגמר היות והאלבום הוא שעמום אחד גדול והכתוב לעיל פלוס 2-3 שירים פה ושם הם הסיבות היחידות להאזין לאלבום הזה מבחינתי. ראשית, ניכר ש-Hammerfall מכוונים למלודיה יותר מכבדות באלבום הזה, מה שלא רע חלילה אלא אם כן מדובר במלודיות צולעות ועילגות, דבקות עד כאב וקיטשיות במובן השלילי של המילה. שיר הנושא של האלבום פותח בצהלה את מצעד מה שנראה כניסיון כושל ליצור אלבום ניצחונות המנוני עם אסופת שירים לשירה בציבור בהופעות. הפזמון לא מצליח לנסוק מעבר לבינוניות של כל השיר והמעבר לקטע השקט באמצע, הוא פשוט עשוי רע (לא מבחינת הקלטה אלא מבחינת כתיבה ועיבוד).

"The Fire Burns Forever" שבא אחריו הוא אחד השירים המפגרים ביותר ששמעתי, שיר שבהחלט יכול לשבת יפה ברפרטואר של להקה כמו Emergency Gate ולא בזה של להקה שלכאורה הפכה לקונצנזוס בפאוור מטאל – הליריקה לוקה בחסר בצורה שהיא כמעט פושעת. כשמדובר בפאוור אני מאוד סלחן כשזה מגיע לליריקה לוחמנית וסיפורי גבורה אבל גם לזה יש גבול, רדוד מאוד אבל קיים ושיר שפותח בשאגות "Fire! Burns! Fire! Burns!" נשמע לי יותר כמו טקסט מתסריט פרק של ביוויס ובאט-הד. פניני חוכמה נוספים כגון: "The moral of your story, what goes up must come back down" בסוף הבית הראשון ולחן מעצבן רק מחזקים את הדיעה שלי שזה אחד השירים המיותרים ביותר שנכתבו.

אט אט אל תוך האלבום השירים הופכים להיות כבדים יותר וניכר שגם מעניינים יותר אבל עדיין לא משהו שגורם לי לקפוץ במחולות תוך קריאות הלל. בעיני השיר הטוב ביותר באלבום הוא "Natural High", למרות שהוא לא שונה מחבריו לאלבום הוא עדיין עשה לי משהו, הפזמון תופס את האוזן והמלודיה אכן מדבקת והפעם במובן חיובי. עוד שיר שראוי לשבח בדיסק הוא "Genocide" שגם השאיר חותם מסוים ובין היתר הוכיח שגם שעון מקולקל מראה את השעה הנכונה פעמיים ביממה. השיר מתחיל בריף גיטרה מעניין שישר גורם לך לעצור לרגע ולהקשיב, אוסקר דרוניאק הוא גיטריסט מוכשר ללא ספק ולאורך כל האלבום הוא מוכיח שלנגן הוא יודע, וטוב. אבל למרות זאת ולמרות היכולות הטכניות הטובות שמציגים כל שאר חברי הלהקה ולמרות השירה הורסטילית של מר כריס השירים עדיין מדשדשים מתחת לקו של הבינוניות וגם כשהם עוברים אותו הם לא מתרחקים יותר מידי.

יכול להיות שאם היו מחכים עם האלבום עוד כמה חודשים, שנה אולי, יכול להיות עם עוד עבודה היה יוצא אלבום יותר טוב, יותר מוצלח ובנוי יותר טוב, משהו חסר כמעט בכל מקום פשוט… כמו בשירים שציינתי, וכמו למשל בשיר האינסטרומנטלי "Reign Of The Hammer" שנשמע פחות כמו קטע אינסטרומנטלי ויותר כמו שיר שלא הספיקו להקליט עבורו את ערוץ השירה. אני אומר זאת משום שמעבר ל-2 השירים שציינתי לשבח למעלה לא מצאתי עוד סיבה מעניינת להתעמק באלבום יותר מידי. אלבום שלא מחדש דבר אבל גם עושה הרבה עוול לקיים. יש להקות שלא מחדשות דבר, כמו למשל Dionysus, אבל בעוד אצל זאת הקומפוזיציות בשירים, הכתיבה, הן לירית והן מוזיקאלית, הייתה כמעט מושלמת, אז אצל Hammerfall היה פספוס גדול והלהקה הצליחה לצאת עם אלבום בינוני מינוס שרק עטוף יפה ומופק ללא דופי.