Hangman – Sinners Of Sodom

הרבה זמן עבר מאז ששמעתי משהו כזה, לטובה ולרעה. מלבדנו המטאליסטים כמובן, אומרות שנות ה80 שלושה דברים : מעילי עור צבעוניים, תסרוקות גרועות ודוראן דוראן. כל אדם ששומע מטאל יודע בעצמו כבר שמדובר בעשור המשובח ביותר של המטאל על דורותיו. אפילו הלהקות הקלאסיות של שנות ה70 הוציאו את האלבומים הטובים ביותר שלהם בשנות ה80.
אך ישנה בעיה. המטאל מבוסס על תשתית כה טובה שנטוותה בשנות ה80 הללו- אך איך אפשר להעפיל עליה ? שנות ה90 מייצגות לדעתי את העשור של הנסיון להעפיל על העשור הקודם לו- וכמה שהדת' מטאל, הפרוגרסיב, הדום והבלאק היו ניעור מרענן – אי אפשר להתעלות על הפער של מה שנוצר בשנות ה80

מספר חכמולוגים זבי-חוטם, במקרה מקומיים (חור בשם תל-מונד, מישהו מכיר ?) החליטו שבמקום לנסות לפגוע ולהתיימר להתעלות על הבלתי אפשרי – הגיע הזמן לשחזר.
יש מספיק להקות שמשחזרות הצלחות של להקות קודמות.
אייסד ארת' משחזרים את מה שאיירון מיידן עשו. סימפוני איקס משחזרים את יינגי מלמסטיין וג'ודאס פריסט. ויידר ממשיכים את מה שפוזסד לא סיימו, וקוו ואדיס הם התשובה לקארקאס (שלא נזכיר את נייל ווית'ין לעומת אט ד'ה גייטס ואיטרנל גריי מול מורביד אנג'ל), אך תסכימו איתי על משהו אחד- כמה שהדברים שאמרתי היו מקוממים אי אפשר להתווכח עם הממצאים הכמעט מדעיים.

הנגמן הם סלייר הישראליים. חד משמעית. למעשה אני די משוכנע שהם הבנים החורגים של סלייר, שנתקבצו יחד בגן ילדים ונשכחו בישראל כאשר אלה צילמו את הקליפ של סיזן אין ד'ה אביס בפירמדות במצרים(זה יסביר למה הם מכירים רק אולדסקול ורטרו). הנגמן זה לא סתם להקה שמלווה חומר ורעיונות מלהקות אחרות ומשפרת אותם, הנגמן מנגנים את מהות הרטרו-ת'ראש מטאל. אפילו סלייר בתקופתם לא נשמעו כל כך סלייר. לשמוע את הנגמן בדמו שלהם זה כמו לבקר ב1983 ולחשוב מה זה המוזיקה השטנית הזאת. לראות את הנגמן בהופעה חיה זה לשכוח שעברו 20 שנה מאז. הלהקה הזאת עולה עטויה ג'ינסים, מעילי עור, תלאים ממינים רבים ומלהקות רבות (רובן המוחץ קם הרבה אחרי 1983 – אבל למי אכפת ?) ופשוט מפציצה ת'ראש מטאל אגרסיבי וטהור – מה שנקרא בלשון רבים – ספיד מטאל – כה שורשי – כה מנותק מ20 השנים האחרונות- שמי שגדל על אלבומים כמו "רין אין בלאד", "ד'ה לגאסי" ו"באנדד ביי בלאד" פשוט יזיל דמעה.

הדמו עצמו נפתח בפתיח של חיילים צועדים ("הל מארש" מ"רד אלרט" ? תפסתי אתכם !) ואז נשמעת נהמתו של האורח המכובד בדמו, זאב טננבאוים (סולנה המפורסם של "סאלם", אשר גם הפיק את האלבומים של להקות רבות בארץ : "נייל ווית'ין" (יחד עם האריס ג'ונס בגרמניה), אצטק, אראלו עזאזל ואחרות). הבחור המכובד צועק במלוא גרונו הניחר
All rise for the hangman

ומשם- כולם מוזמנים לדמיין את העלמותם של שתי עשורים, שתי מלחמות במפרץ, מגדלי התאומים לא נפלו, לא הייתה רעידת אדמה בטורקיה זה זמן רב, רוסיה הינה עדיין ברית המועצות, ורק הרגע סיימנו עם מלחמת שלום הגליל. המוזיקה נוקשה, דקה ועם דיסטורשן מלוכלך ונשכני, כשל מלכי הת'ראש האמריקאים בזמנם. התופים קצביים וכבדים, בלי גריינדים (כל הזין, הא ?) או בלאסט ביטס, בלי מעברים ומשחקים פרוגרסיבים על המצילות – אלא חד וחלק אל העניין, תיפוף מלכותי שמזכיר בקלות את מטאליקה ומגה-דת' הראשונים, את אקדסודוס וטסטאמנט בתחילת דרכם.

הבס (וואלה, חשבתי שתפקיד הבס בת'ראש מטאל זה להבלע מאחור) נשמעת עקבית וחדה, כיאה למלאכתם של בסיסטים קדומים מאותה תקופה (דמיינו את למי ממוטורהד או את טום ארייא – נגינה ישר לחזית) והשירה, שנויה במחלוקת ככל שתהיה – מזכירה לי את שירתו של פול באלוף (סולנה הראשון של אקסודוס) זכרונו לברכה – תהי נשמתו צרורה בצרור החיים – באלוף הגבר! יניב, הסולן בסיסט – לא מקצועי ככל שישמע, הוא חית ת'ראש הנוהמת לכל מי שקרבה אליו- חורגת במקצת מהקצב אך משאירה רושם כה פרימיטיבי, כה ברברי על המאזין שהוא אומר לעצמו- "ככה ת'ראש מטאל צ-ר-י-ך להשמע !" שלא ימכרו לכם ש-"אבוני טירס" או "אימג'יקה" זה ת'ראש מטאל. הת'ראש מטאל של שנת 2003 נראה טוב מתמיד, רענן מתמיד ובדיוק כפי שהוא נראה לפני 20 שנה.
השירים ממשיכים בדמו המוצלח הזה, שלמרות שהוא מופק בצורה יחסית חובבנית – הדבר מקנה לו את כל היתרונות הרצויים למוזיקה.

אחרי שיר הנושא, מגיע השיר המוכר, "חוטאי סדום" – שמעביר צמרמורת כל שמיעה חדשה. השיר מזכיר את "התפרצות רשע" של סודום או "אלמת חי" של סלייר- כל כך ישן שכמו יין הוא רק משתבח – ולמעשה – הוא טרי טרי. ללא ספק השיר הטוב בדמו הזה הוא השיר הסוגר אותו, שנמצא על טמפו יותר איטי, הלא הוא "חלאת הארץ", המוקדש ליאסר עראפת היו"ר הנכבד. השיר קליט, לא נמשך יותר מדי ולא מעט מדי – ואף מצרף שטיקים חביבים פוליטיים על הברנש, כולל נאומים שהושמו (ואולי אף הוכנו במיוחד לדמו) בשיר. בסה"כ – פיסת אומנות שזמנה צריך עוד להעריך ימים – בהחלט אחד הדברים השונים בארץ – וסימן חד וחלק לשובו של הרטרו. הנגמן כיום היא הלהקה היחידה בארץ שמנגנת ת'ראש מטאל על טהרתו, ולא אתפלא אם כיום היא היחידה בעולם שעוד עושה את זה. אני מאחל להם להוציא את הרין אין בלאד 2 עם עוד קצת שפשופים. הדמו אינו מתאים לגמרי להיות אלבום, אך כדמו הוא מספק יותר מרק את הסחורה.