Hanoi Rocks – Street Poetry

למי שלא מכיר את Hanoi Rocks, מדובר באחד מהרכבי הרוק המשפיעים על עולם הגלאם מטאל של שנות השמונים, למרות (ואולי בגלל?) העובדה שההרכב הזה מגיע מפינלנד, מדינה שהקשר בינה לבין הגלאם מטאל של לוס אנג'לס נראה די לא הגיוני.

סולן הלהקה, Michael Monroe, הוא זה שגרם ל-Axel Rose להיראות ולהתנהג כמו שהוא, והגישה ה-"מלוכלכת" של Hanoi Rocks לחיים היא זו שגרמה לחברי Motley Crue להבין שהם יכולים לכתוב (ובעיקר לעשות) על אלכוהול וסקס, ועוד לבסס על זה קריירה. נגינת הגיטרה של Andy McCoy נשמעת באופן מחשיד דומה לזו של Slash, ולא סתם – Slash למד המון מ-McCoy.

הבנתם את הנקודה. Hanoi Rocks היא נקודת ציון חשובה בתולדות Guns N' Roses ולא רק אצלם, כמעט כל הרכב גלאם שניסה לחיות את חיי הרוקנ'רול הפרועים, למד משהו מ-Hanoi Rocks – שביקרו בשנות השמונים בישראל, עשו שמות במלון בו הם שהו והדגימו לתל-אביב הצנועה של אותן שנים מה זה רוקנ'רול פרוע.

אבל הקריירה של Hanoi Rocks נגמרה באותן שנים, למרות התחייה של הגלאם בשנים האחרונות. אם המשפט הזה לא נשמע לכם נכון תחבירית, אתם צודקים – הגלאם חוזר בימים אלו, עם קאמבקים של להקות עבר (Motley Crue היא דוגמא טובה) ואלבומי בכורה מפתיעים של הרכבים ממקומות לא שגרתיים (תנו כבוד ל-Crossfire הישראליים!!). אלבומי גלאם יוצאים במהדורות מחודשות, והרכבי שנות השמונים חורשים את העולם ומסבירים לילדים חביבים את המשמעות האמיתית של המושג Power Ballad.

Hanoi Rocks אבל מעולם לא היו חלק אמיתי מאותה סצנה משעשעת, שכן HR מעולם לא עשו באמת מטאל – הם תמיד שילבו בין פאנק סטייל New York Dolls ו-The Stooges לבין האהבה שלהם ל-Rolling Stones. בקיצור, Hanoi Rocks עשו מעין הארד רוק והייתה להם תדמית פרועה ומראה מלוכלך מאד. למרות שזו לא באמת להקת מטאל, אי אפשר להתעלם מהחשיבות שלה לעולם המתכתי.

האלבום החדש של Hanoi Rocks מוכיח שהם הבינו את זה בעצמם, וניסו לקחת גישה מטאלית יותר למוזיקה שלהם – הסאונד עבה יותר, הדיסטורשן פוזל לכיוון מלוכלך יותר, וההרגשה הכללית היא ש-HR מבקשים לתת בראש. הבעיה היא שמדובר באלבום לא טוב במיוחד. אם היינו כותבים במגזין רוק, הייתי מתייחס לאלבום הזה במעין יראת כבוד, שכן מדובר ביציאת רוק משובחת – בלוז רוק חכם, עם המון רגעים מאתגרים ומקוריים, כאלה שלא נשמעים היום בעולם הרוק הפופולארי. די לציין את השיר החמישי, "Power Of Persuasion" בשביל להדגים – גרוב מגניב לגמרי, פזמון המנוני, פתיחה מקורית ושילוב של כלי נשיפה באמצע. פשוט אחלה שיר.

אבל אנחנו מתעסקים במטאל, ולמרות ש-HR קשורים לעולם שלנו בצורה כזו או אחרת – אם שופטים את האלבום הזה לפי סטנדרטים "מטאליים", לא מדובר באלבום טוב: ארכאי, לעיתים מגוחך. אותו שיר חמישי נפלא נשמע כמו העתקה חיוורת של "Mr. Brownstone" של אותם חבר'ה שביססו את המראה שלהם עפ"י HR, ושיר כמו "Teenage Revolution" הוא יציאה שאם הייתה מנוגנת בערב להקות מטאל, ה-DJ היה חוטף מכות עוד לפני הפזמון. אי אפשר להתעלם מהחשיבות של HR לעולם המטאל, אבל קשה להבין למה הם מתעקשים לשווק את עצמם אל תוך העולם הזה, באיחור של כמה שנים – אם האלבום הזה היה יוצא בסוף שנות התשעים, HR היו מקבלים את הבמה הראויה להם, ואת הכבוד שהרוויחו ביושר. כיום, כשתחיית הז'אנר נובעת מנוסטלגיה והמון הומור עצמי (ובעיקר – אהבה למוזיקה), הניסיון של HR להתקבל לעולם המטאל נראה קצת פאתטי.

Michael Monroe נראה כמו חיקוי של Axel Rose ו-David Lee Roth, וכל האנרגיות הטובות שיש ל-Hanoi Rocks לא נראות הגיוניות. הטקסטים הבוגרים ש-HR מציגים לנו לא מצליחים להרים את האלבום (ומדובר בטקסטים מפתיעים, שמדברים על הבטה אל העבר במעין הבנה משועשעת). לצערי, מדובר באלבום פשוט לא טוב לנישה שאליו הוא מנסה להיכנס. אבל (ותמיד יש כזה)… אם אתם בעניין של הארד רוק קלאסי, אם אתם מחפשים להעשיר את הידע המוזיקלי, אם אתם מעל גיל 25 וגדלתם על הגלאם, אם אתם סתם פתוחים לרעיונות חדשים (או ישנים, תלוי איך מסתכלים על זה), או אם סתם בא לכם להבין על מה המהומה – זה אלבום מושלם בשבילכם.