Hard Riot – Living on the Fast Lane

ניתן לחלק אותנו, חובבי המטאל, לקבוצות מגדר (ולעיתים אף לתתי קבוצות) שונות ומגוונות, אולם החלוקה המאג'ורית שאליה אנו נוטים תמיד לחלק עצמנו הוא מי נחשב ל-"True metal" ולכאלה שהם "Non true metal" או שיש יגידו "Not metal". למי שאינו מכיר או אינו מעורה בנבכי הויכוח רב השנים, ויש יאמרו הטיפשי, הנ"ל להלן תמציתו: אותם אלו שדוגלים בסגנונות המטאל "הישנים והטובים" בצורתם הטבעית הם ה-"True" ואלו אשר חובבים את הז'אנרים החדשים, ובייחוד אלו שלא חיבבו מעולם את הז'אנר הישן, יקראו (כמובן, ע"י הקבוצה הראשונה, ולא מיוזמתם) "Non true metal". כך למשל: אם בתחילת שנות ה-90 המטאלקור למיניו הרבים נחשב ל-"Non true metal", אז בתחילת שנות ה-2000 הוא כבר הוגדר כ-True Metal וה-ניו מטאלקור ומוזיקת האימוקור נחשבה ל-"Non true metal" (טיפשי כבר אמרנו…). כמובן שזוהי מחזוריות בלתי פוסקת המבוססת על ותק בסצנה. החלוקה הזו הינה תוצר של אבולוציה מוזיקלית טבעית שבה נלקח ז'אנר מוזיקלי בעל ותק, מוניטין ומעריצים רבים, אשר על גבו עוד הוספו אלמנטים שינויים ועיוותים ממקורות מוזיקלים אחרים ובכך נוצר למעשה סאב ז'אנר מוזיקלי חדש (על אף שהשמרנים מאיתנו יאמרו שלז'אנר החדש אין כל קשר וחצי קשר עם הישן).

להקת Hard Riot הגרמנית לקחה על עצמה את עניין ה-True Metal די ברצינות והחליטה להחזיר עטרה ליושנה (ויש יאמרו: להחזיר אותנו 30 שנה אחורה), ולהרים מחדש את ז'אנר ה-Hard Rock לגדולתו, כפי שהיה בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80. הלהקה הוקמה בשנת 2006 בעיר Heilbronn, מונה ארבעה חברים, אשר אינם מוכרים כלל בעולם המטאל והרוק. מאז הקמתה כבר הספיקה לערוך שינוי בעמדת המתופף, להוציא בשנת 2009 אלבום EP בהפקה עצמית העונה לשם: "The hidden truth" ולחתום על חוזה עם חברת התקליטים הקפריסאית Pitch Black Records. השנה יוצא אלבום הבכורה של הלהקה "Living on a fast lane" המכיל 11 רצועות וכולל בתוכו 2 רצועות מתוך החמש אשר הוצאו במסגרת ה-EP הקודם של הלהקה.

סגנונה, כפי שכבר ציינתי, חולש על פני כל הספקטרום שז'אנר Hard Rock יכול להציע – הרצועה הפותחת של האלבום: Get Ready"" כמו גם הרצועות הסוגרות של האלבום: "Black Widow" ו-"Rock N' Roll Outlaw" בעלות גוון בלוזי מלוכלך אשר נשמע כאילו הוצא מאלבום של AC/DC, השירים ההמנוניים עתירי מלודיות הגיטרה באלבום: "No Surrender" ו-"Hard Way Down", הינם בסגנון Def Leppard, Mr. Big ו-Van Halen והבלדות הנוגות באלבום "Tears in the Rain" ו- "Nothing but you" הינם על טהרת מורשתם של ה- Scorpions ו-Europe. בנוסף, הלהקה לעיתים "חוטאת" וחורגת מגבולות הז'אנר בשירים: "Turn on the lights" ו-"Take me down", בהם נשמעים ריפים וסאונד כבדים יותר המובאים מהמקצב האיטי של ה-Thrash metal (הריף הפותח של Turn on the lights נשמע כמו גרסה איטית של אחד הריפים מ-Fade to black של Metallica). אחד הדברים הבולטים באלבום היא עבודת הגיטרות הנהדרת של Andreas Rockrohr (שאם זה אכן שם משפחתו האמיתי, כנראה שלא היה לו כל כך מפלט מעתידו…) מובילה את סגנון הלהקה למחוזות אליה הוא מייעדת עצמה. בנוסף, קולו של Michael Gildner, על אף שנשמע לעיתים מאולץ במקצת ומנסה להיות מותאם לסגנון הלהקה, מצליח, בסופו של יום, להתמודד עם האתגר.

על אף הדימיון הרב של השירים באלבום למקצבים וצלילים אשר נשמעו בעבר ועל אף ש-Hard Riot אינה מחדשת דבר בז'אנר ואינה מביאה עימה בשורה חדשה בתחום, האלבום עדיין נעים לאוזן, קולח, בועט ונותן בראש כפי ש Rock n' Roll צריך להשמע. אז לאלו מביניכם שמתיימרים להיות "True" מביניכם ולאלו שעדיין לא גילו את שורשי הז'אנר המוזיקלי האהוב עליהם, מוזמנים לעלות ועל הנתיב המהיר שהתוו בפנינו Hard Riot ולהנות שוב מהצלילים והסגנונות של מתקופת המטאל בחיתוליו.