Hate – Morphosis

כן, עוד להקה פולנית. כן, גם הם עושים דת' מטאל. וכן, גם להם יש מתופף שמוריד לילדים קטנים את הראש ושותה את הדם מהעורק הראשי. דת' מטאל פולני זה כבר שם דבר, כמו בלאק מטאל נורבגי או ת'ראש מאזור ה-Bay Area, זה סוג של חותם איכות שמבטיח בדרך כלל מוזיקה טכנית מאד וחסרת רחמים, סאונד ברוטאלי ומהירות רצחנית.

בין הוותיקים והחזקים בתחום נמנים כמובן Vader, איפה שהוא למעלה ברשימה יש גם את Behemoth, שכובשים את העולם עם הדת' הבלתי מתפשר שלהם, ולא הרבה אחריהם יש את Hate, עוד להקה של פולנים שככל הנראה אכלה מספיק גפילטע כדי לשנוא את העולם ולהוציא את זה על האוזנים של המאזינים.

Hate התקדמו בהדרגה, בעוד שהשורשים של Vader למשל חוזרים אחורה עד 1983 וסגנון שהיה קרוב בהרבה לת'ראש, הרי שאלו של Hate מגיעים רק עד 1990 ומהתחלה היו קרובים יותר לבלאק מטאל, משהו כמו המסלול שעשו Behemoth – עוד הרכב שהתחיל כבלאק ולאט לאט מצא את דרכו לדת'.

המנהיג הבלתי מעורער של הלהקה, הידוע כ-Adam The First Sinner תמיד היה המרכז שמסביבו הכול משתנה, משהו כמו נרגל איש Behemoth, הוא הגיטריסט והסולן וגם זה שמחליט לאן הלהקה תזוז. באלבום הראשון Daemon Qui Fecit Terram זה היה סוג של בלאק מהיר, ובהדרגה הסתבר כי הכישרון שלו בכתיבת שיר ברוטאלי מהיר הלך והשתפר.

האלבום Awakening Of The Liar ב-2003 היה מבחינתי זה ששם את הלהקה בשורה הראשונה של להקות הדת' מטאל האירופאיות. ריפים מהירים ומבריקים, תיפוף דינמי ברמה הגבוהה ביותר והגראול הנמוך ומלא הארס של סולן הלהקה. איך שהוא הם שילבו טכניקה שמזכירה להקות כמו Nile, אבל עדיין הצליחו להכניס בלחנים איזו שהיא אווירה קודרת שמאפיינת בדרך כלל דווקא להקות בלאק.

האלבום הקודם של הלהקה – Anaclasis: A Haunting Gospel Of Malice & Hatred שיצא ב-2005 היה הראשון שבו לקח אדם את הלהקה לכיוון שונה משהו, הוא התחיל לשלב ביטים אלקטרונים תעשייתים בתוך הדת' הברוטאלי ועשה גם שימוש בסיקוונסרים, משהו לכיוון Samael, אבל עדיין ברוטאלי וכבד – התוצאה הייתה לא רעה, אבל זה הרגיש קצת יותר מידי, כאילו הכיוון הלך רחוק ומהר מידי.

אלבומה החדש של הלהקה, Morphosis, הוא ככל הנראה הדבר הכי טוב ש-Hate הוציאה. דת' מטאל טכני, ברוטאלי ומהיר, שמצד אחד משמר כמה מהגורמים התעשייתים והאקטרונים שהלהקה עשתה בהם שימוש באלבום הקודם, אבל מצד הם פחות מרכזיים, וההתרכזות נעשית יותר בריפים הכבדים והמורכבים שהלהקה ידועה בהם. הסאונד של האלבום עצום, גדול וקורע אוזניים, התופים – גם ככה ברמות ובאגרסיה ששומעים מעט כמוהן – נלקחו צעד אחד קדימה, ובליווי ביטים אלקטרונים מעטים הופכים את המוזיקה הכבדה לגם קיצבית, סוג של דת' גרוב ברוטאלי אם תרצו.

החל מהשיר הפותח "Threnody" הלהקה לא מורידה את הרגל מהגז, לפרקים היא מכניסה קצת יסודות אלקטרונים מסוימים שתורמים לאווירה הכללית, וכשזה משתלב עם הריפים הכמעט-בלאקים זה יוצר תוצר אפל ושלם. למי שאוהב דת' מטאל, באם הוא פולני או אמריקאי טכני ומלוטש, מומלץ לנסות את האלבום, בשקט מדובר באחד מאלבומי האקסטרים מטאל הטובים ששמעתי בינתיים מהשנה שהתחילה.