1. Become The Fuse
  2. Not My Master
  3. Between Hell And A Heartbeat
  4. In Ashes They Shall Reap
  5. Hands Of A Dying Man
  6. Everyone Bleeds Now
  7. No Halos For The Heartless
  8. Through The Thorns
  9. Every Lasting Scar
  10. As Damaged As Me
  11. Words Became Untruth
  12. Undiminished
  13. Merciless Tide
  14. Pollution Of The Soul
  15. Escape (New Diehard Edit)

כפי שאומרת הנוסחה המוצלחת: להקות שמגיעות בהוצאה החמישית לאלבום הנושא את שם הלהקה, כנראה עברו את השיא של הקריירה שלהן מבחינה מוזיקלית, והחליטו לקצור את הפירות מבחינה מסחרית. אולי המסר הזה נובע מאג'נדה מסוימת שלאלבומים נטולי שם אין שום מסר מאחוריהם, להוציא את אלבומי הבכורה אשר אמורים להוות פרזנטציה ללהקה – אבל האמת היא שרוב המקרים במטאל מוכיחים אחרת. Hatebreed אינה שונה במונחים אלו. בתור להקת הדגל של התשלובת בין עולם ההארדקור של רחובות ארצות הברית מוכי הפשע והאלימות, ביחד עם המטאל הכבד על הפורמט האמריקאי נטול הרחמים והקיצוני – Hatebreed מוציאה אלבום שהוא כאמור נושא את שם הלהקה, רק מעט חודשים אחדים אחרי צאת אלבום הקאברים שלה, For The Lions, אשר היה מוצלח במיוחד בתור אחד שכזה.

Hatebreed אינם מהססים להודות שהם אוהבים את המוזיקה שלהם – רוק, פאנק ומטאל – כשהם עושים שירים של Slayer על הבמה, או כשהם מבצעים שירים של Metallica, Misfits ו-Agnostic Front באלבום הקאברים שידענו לאחרונה, אבל המבחן האמיתי הוא כמובן להוכיח שמכל מלמדיהם, השכילו החבר'ה לעשות תוצר מוזיקלי שווה ערך מבחינה אומנותית כמו של גיבוריהם האלמותיים. Hatebreed ידעו זמנים מפוקפקים בעשור האחרון מבחינה מוזיקלית. מאז צאת Perseverance אשר הביא את ההרכב לגדולה והכרה עולמית, ו-Rise Of Brutality הפופולארי אשר קידם את הלהקה לקדמת המודעות העולמית ברוק הקיצוני, והכתיר את Jamey Jasta, סולן הלהקה האולטרא-כריזמטי, בתור אחד מנביאי הרוק הכבד הגדולים של ימינו וממסמר אותו אל פינת ההגשה של תוכנית המטאל והרוק הכבד של MTV המתחדשת – הלא היא גרסת ההמשך ל-Headbangers' Ball (שנקרא כאמור Headbangers Ball 2 ואף כובד בלוגו של כלב אמסטף בעל שני ראשים לסמל את המעמד). אבל משם הלהקה לא הצליחה לגרוף את ההצלחה המוזיקלית.

בתור הרכב שלא מוציא אלבום כל יומיים, אלא פעם ב-3-4 שנים, Hatebreed הוציאו את Supremacy לפני כמעט 4 שנים – ולטעמי האלבום הזה היה סוג של נפילה דרסטית מהאינטנסיביות והכוח של שני האלבומים הקודמים שלהם. למעשה, אז הבנתי שלמרות אהבתי הגדולה ל-Rise Of Brutality, הלהקה למעשה אינה מצליחה להתרענן ולהתחדש מאז Perseverance – וכל אלבום נופל מקודמו. אבל כעת, כאשר אני מקשיב ל-Hatebreed של Hatebreed, אני מבין שאין ספק שהקלפים נטרפו מחדש. בדומה ל-Soulfly אשר הצליחו להמציא את עצמם מחדש באלבומם The Dark Ages ב-2005, כך גם Hatebreed מצליחים לחזור לגדולה עוצמתית מבחינה מוזיקלית – בשילוב מצוין בין שירי הארדקור מהירים וכועסים ושירי מטאל כבדים וחובטים.

האלבום נפתח עם "Become The Fuse" – אחד מהשירים היותר מטאליים פה – עם ריף שנדמה שנלקח קצת מ-Amon Amarth או Heaven Shall Burn ומתגלגל ברעם אל תוך השיר עצמו. בשלב זה קל וחומר לראות ש-Hatebreed השילו מעליהם את כלל האלמנטים של הפאנק ואימצו את המוזיקליות של המטאל כמעט באופן מוחלט. המגמה תחזור ותבלוט בהמשך כאשר נזכה לשמוע סולואים של ממש, לא רק Slayer סטייל, במהלך האלבום – והתפתחויות מלודיות אף לא יאחרו לבוא. בינתיים, השיר הפותח אינו עונה על כל התשובות אבל בהחלט מכריז על Hatebreed בתור חבר'ה שמאמצים את תרבות ומוזיקת המטאל הרבה יותר מאשר את הקרדיט אשר נתן להם הפאנק וההארדקור, ולמרות שלא כל המשענת המוזיקלית הנ"ל נעלמה לחלוטין – היא בהחלט מצמצמת נוכחות. "Not My Master" הוא השיר העוקב, שיר הארדקור הרבה יותר מקודמו – כולל צעקות 'אחלה גבר' בפזמון וריפים מהירים שמשתוללים למאזין באוזן. לא אחד מהרגעים הגאונים של ההרכב, אבל בהחלט ישמח את חובבי ההארדקור שהכיוון לא נזנח לחלוטין.

המטעמים האמיתיים מגיעים בהמשך. "Between Hell And A Heartbeat" הוא בקלות השיר הטוב באלבום, ואין לי ספק לרגע ש-Jasta ישב עם Kirk מ-Crowbar (אשר חולק איתו את ההרכב Kingdom Of Sorrow) וזה לימד אותו איך בונים שיר מצוין מההתחלה עד הסוף על מנת שיספר לחבריו בלהקת המקור שלו איך להשתפר. בכלל, יש פה השפעה די גדולה של Crowbar על ההרכב כולו, אם זה בשירה הגרונית אך עם הקורטוב של המלודיה בלהיט מהאלבום "In Ashes The Shall Reap" או במלודיות העגמומיות של "No Halo For The Heartless" – ולא צריך להזכיר ש-Jasta כנראה הוקסם כל כך מ-Kirk ועבודתו שבאלבום הקאברים שיצא רק לפני חצי שנה, Hatebreed מבצעים את השיר "All I Had I Gave" של Crowbar (שהיה לדעתי מתאים הרבה יותר בתור בונוס טראק מאשר גרסת הביצוע החמודה אבל לא באופן יוצא דופן ל-"Escape" של Metallica).

רגעי ההארדקור באלבום, כדוגמת השירים "Hands Of A Dying Man" או "Words Become Untruth" נראים זערורים לעומת דריסת הרגל המטאלית של שירים כמו "Everyone Bleeds Now" ו-"Merciless Tide". האמת היא שזה לא הכל, מכיוון ש-Hatebreed מפנקים אותנו גם בשיר אינסטרומנטאלי מרשים לקראת סוף האלבום שנקרא "Diminished" – לא בדיוק "To Live Is To Die", אבל בהחלט יציאה יוצאת דופן עבור Hatebreed, כמו שרוב האלבום הזה נשמע. בסופו של דבר, בתור מטאליסט, אני מברך על מגמת האהדה ההולכת וגוברת למטאל, ועוד כזה שאותו אני רואה כמוצלח (ושוב, אזכיר את השם Crowbar ברשותכם), אך גם מעבר לכך – אני חושב ש-Hatebreed הצליחו להפתיע אותנו, לחדש את שק הרעיונות שלהם ולהוציא אלבום לא רק סולידי אלא מוצלח עד מאד. Hatebreed הוא לא בדיוק יצירת מופת, אבל בהחלט מחזיר את הכבוד האבוד של הלהקה הזו ומצדיק את קיומה בחזית להקות הרוק הכבד באשר הן של העשור האחרון.
|MS|2810|MS|