Hatebreed – The Divinity of Purpose

אני יכול להגיד בוודאות ש Hatebreed היא אחת מלהקות המטאל הראשונות שאהבתי. להקה שאני זוכר לה חסד נעורים, שאשכרה הערצתי ואף זכיתי לראות אותם בארץ לפני כמה שנים ולהיווכח בהופעה חיה בכוח המוזיקלי שלהם. כמו הרבה דברים שאני אוהב במוזיקה הלהקה הזאת הולכת בין מזרח ומערב – הם יושבים על הקו הדק שבין הפאנק למטאל. נכון, הם מאז ומעולם עשו הארדקור, אבל ההארדקור המטאלי שלהם לקח את המיטב משני העולמות – הזעם, הגישה והקצב של הפאנק ביחד עם הכבדות והדיסטורשן של המטאל. מעבר למוזיקה שתמיד נתנה בראש, ללהקה יש ערך נוסף בדמות מסר החיובי שהם נושאים במוזיקה שלהם מאז ומעולם שתמיד דיבר אלי, ושורות כמו

If You Don't Live for Something You'll Die For Nothing

נשארו איתי הלאה אל החיים האישיים שלי והיו מעבר להארדקור מתלהם או מוזיקה שצועקת על גופות, דרקונים, רציחות או דברים שרחוקים ממני אבל קרובים לי אל האוזן, אלא מוזיקה שלמרות שזה נשמע קלישאתי, מדברת על הקשיים שבחיים ועל ההתמודדות עם המציאות הלא קלה שאנו חיים בה.

אז השנים חלפו, אני והלהקה התבגרנו יחדיו ושנינו ידענו עליות ומורדות. בעיני האלבום האחרון של Hatebreed שיצא לפני כ 3 שנים היה בעיקר ניסוי מביך במלודיות ו Groove שהרגישו מעט זרים למוזיקה של הלהקה. איך ולמה זה קרה? Jamey Jasta הסולן הכריזמטי, עבד צמוד עם Kirk Weinstein מ Crowbar ו Down בפרויקט Kingdom of Sorrow וככל הנראה רצה להביא הביתה ללהקה שלו ערך מוסף, בפועל זה לא נשמע טוב ולי בתור מעריץ הרגיש כניסיון לא מוצלח של הלהקה להתפתח מוזיקלית.

כנראה שאני לא היחידי שהרגיש ככה כי האלבום החדש של Hatebreed נוקט גישה שונה מעט . זה לא סוד שהלהקה לא בשיאה, הפריצה הגדולה שלהם הייתה לפני כעשור ולמרות שיצאו להם עוד אלבומים לא רעים לגמרי מאז ולמרות שהרוויחו את לחמם ביושר בעולם המטאל, הם צעדו אחורה מקדמת הבמה. אז מה עשו Jasta והחבר'ה? השתמשו באחד הטריקים הישנים בספר והבטיחו אלבום "חזרה לשורשים". אבל כמו במקרים רבים, גם אם זה נשמע פשוט על הנייר זה לא כל כך פשוט ליישום וגם אם ממש רוצים אי אפשר ליצור בגיל 40 מה שיצרת בגיל 20, לטוב ולרע, וכלהקה כמעט בלתי אפשרי לחזור להישמע "כמו פעם". במקרה הטוב להקה יכולה לקוות להשמע כמו גרסא צעירה של עצמה כיום. אז עם אחת העטיפות היותר יפות של הגאווה המקומית אלירן קנטור, וחמושים בהרבה כעס, אנשי Hatebreed יצאו לדרך בעוד אלבום נוסף.

Put it To The Torch ניגש ישר ולעניין מבלי שום Intro, חימום או התמהמהות מיותרת ו5 שניות מרגע הפתיחה Jasta מסתער. המילים של ההרכב חריפות מתמיד והמוזיקה מלווה אותן בכבוד. סגנונית זה בהחלט חזרה ל Hatebreed של פעם ויותר מזה – לשורשי ה Hardcore שעליהם גדלו. הדבר נשמע היטב ברצועה השנייה, Honor Never Dies – שבה יש שילוב כמעט מושלם בין הארדקור למטאל וגרוב. החלקים המלודיים יותר יושבים פה הרבה יותר טוב מאשר באלבום הקודם. כש Jasta שר

I am just a son
A brother, a father and a friend
No more, not any less
I am just another man still fighting

אפשר להרגיש שהלהקה עברה כברת דרך. אין פה שורות של הארדקור שנורות לחלל מבלי שמץ של אמינות. יש פה חבורה של אנשים מבוגרים, שהשנים הוסיפו למסר שלהם שמרגיש אמיתי יותר מתמיד, אצלי לפחות.

The Language הוא אחד השירים הטובים של הלהקה אי פעם, חזרה של ממש לימי Perseverance ו The Rise of Brutality. השיר שאחריו הוא ממתק Moshpit בשם Before the Fight Ends You שמכיל שילוב נאה של כבדות מוזיקלית וקצב בריא. לקראת החלק השני של האלבום כנראה שבער נורא ללהקה לחזור ולשלב את התובנות של האלבום הקודם, אין הסבר לIndivisible שיכל לעבוד נהדר גם בלי פרצי הקלין של Jasta שלא ממש תורמים לשום דבר ומרגישים קצת לא שייכים לפעמים. Dead Man Breathing הולך למקומות יותר גרוביים ומהורהרים אבל נשמע מוצלח ומתפקד נהדר כעוד המנון לארסנל הרחב של הלהקה. שיר הנושא נבנה בצורה נהדרת כש Jasta עובר מדקלום ממולמל אל צעקות זועמות כשהוא מלווה בשירת כנופייה נלוות – עוד נסיון לחזרה למקורות ומוטיב חוזר באלבום הישר מההארדקור שרק מוסיף לשירים ובהחלט מחזיר אותך למוזיקה של להקות שעליהן ההרכב גדל כמו Sick of It All,Agnostic Front ו Madball.

אי אפשר מבלי לתת מילה על הסאונד של האלבום: על הסאונד היה אמון כמו בכל האלבומים של הלהקה Zeuss שהפעם חולק קרדיטים עם Josh Wilbur שהפיק את שני ה Lamb of God האחרונים וההפקה שלו מורגשת פה היטב. ישנם אומנם רגעים שמרגישים מעט פלסטיקים וכלים שנשמעים מדויק באופן חשוד ומרגישים ערוכים מדי, אבל זה לא משהו שמפריע באמת.

Nothing Scars Me מציג התנסויות פחות מוצלחות של הלהקה, שקצת מחזירות אותי לאלבום הקודם גם אם לא מדובר בשיר רע של ממש. Bitter Truth מנסה גם לתת בראש וגם להיות מלודי ואולי בלהקה אחרת זה היה עובד אבל במקרה הזה זה נשמע לי קצת זול וכפוי. כשקיבלתי את הפרומו של האלבום Boundless הפצצתי היה השיר האחרון ולא Idolized and Vilified שקצת מרגיש כרצועת בונוס מעיקה ולא שיר שסוגר אלבום. אולי הוא יכול לעבוד אם הוא היה במקום שיר 11 אבל במיקום הנוכחי שלו הוא מרגיש די תקוע ופוגע בזרימה של הרצועות באלבום.

אפשר לומר שאם באלבום האחרון Hatebreed התקרבו אל המטאל באלבום הנוכחי יש נסיונות לחזור לכיוון השני ולהתקרב לשורשי ההארדקור והפאנק. יש פה מן המלודיה והגרוב של האלבום האחרון ואלבום הסולו של Jasta, אך גם האגרסיה והזעם של האלבומים היותר מוקדמים של ההרכב. אז חזרה לשורשים זה לא ממש, אבל האלבום הזה נשמע מצוין ובסופו של דבר The Divinity of Purpose כשמו הוא – מחזיר הלהקה לצורה הטהורה והמקורית ביותר שלה – הארדקור מטאלי לפרצוף ללא פשרות. וגם אם Hatebreed כבר לא ילדי הארדקור זועמים, ועם השנים הסאונד שלהם השתנה לכאן ולכאן, המוזיקה שלהם עדיין מצליחה להכניס לך אגרוף מוזיקלי מוצלח ואין לי ספק שגם האלבום הזה יהווה פסקול נוסף לפוגואים כואבים ברחבי העולם, או אם לצוטט את Jasta הסולן: "all pit, no shit".