Havok – Unnatural Selection

וואי, איך אני כותב סקירה על אלבום ת'ראש מבלי להישמע קלישאתי להחריד? בשנה האחרונה יצא לי להיתקל בכמות אינסופית של אלבומי רטרו ת'ראש ואם הייתי פלוני אלמוני שבא לקרוא סקירת אלבום במטאליסט, הייתי משתעמם מלנבור שוב באזכורים מעייפים של הלהקות שכולם מכירים (ועוד כמה שקצת פחות) ובאותם דיבורים שחוזרים על עצמם בקטע מעייף. למה בכלל לטרוח לסקר עוד אלבום רטרו ת'ראש? האם כל התחיה המעייפת הזאת של הת'ראש לא קצת ירתה לעצמה בכל הגפיים וקברה אותו עוד יותר עמוק באדמה? אני לא באמת יודע אבל Havok הם אחת הנציגות היותר בולטות ומרעננות של הז'אנר ולכן הם הרוויחו אצלי כמה האזנות וצ'אנס שווה לאחר שבאמת שעייפתי מהז'אנר ואני בספק אם להקה כלשהי תרוויח אצלי את ההצדקה לשבת על מדף התקליטים/דיסקים שלי או לחילופין את קיומה.

הפעם החלטתי בקטע קצת שונה לנסות ולהסתכל בצורה קצת יותר ביקורתית על כל הסיפור, זה לא אומר חלילה שהגעתי לסקירה במטרה לקטול את האלבום, אבל בהחלט הגעתי עם קצת פחות סובלנות מוזיקלית. Havok מתבלטים בגל הרטרו Thrash בדרכם שלהם. נכון ש Municipal Waste הגיעו קודם, Warbringer מהירים יותר, Evile כותבים יותר טוב, Gama Bomb ו Lich King מצחיקים יותר, Toxic Holocaust מלוכלכים יותר ו Vektor מתוחכמים יותר, אבל Havok תפסו להם מקום של כבוד בעזרת האיזון בין כל המשתנים לעיל, כתיבה מצוינת והמון כבוד להשפעות שלהם מבלי להישמע כמו חקיינים(כמעט)…

בניגוד לשבחים שהרעיף עליו הקולגה שלי למגזין מר דפיילר, האלבום הקודם של הלהקה היה אלבום סבבה, אבל לא כזה שלא יכולתי לחיות בלעדיו. בין האלבומים הספיק לצאת לו EP שלא היה מעניין במיוחד וכעת, שנתיים אחרי האלבום האחרון מגיע אלבום האולפן השלישי. עוד לפני שמכניסים אותו למערכת או לוחצים Play ב Youtube אפשר להתרשם מהעטיפה שצייר להם Rafal Wechterowicz הפולני שכבר צייר עטיפות בעבר ל Slayer ול Mastodon או מהעובדה שאת האלבום הפיק לא פחות מ Terry Date שעבד עם Pantera, Overkill, Deftones אחד השמות הגדולים במטאל של שנות ה-90' ואת המיקס עשה להם לא אחר מ James Murphy שעבד לא מזמן עם חברינו Onoma ועשה גם אצלהם אחלה של עבודה.

אז צוללים לפוגו, ואיך אפשר אחרת עם שיר כמו I Am The State שכל מאזין מטאל נורמטיבי פשוט יקבל ממנו פיצוץ לפנים, Thrash כיפי להחריד, משאיל קצת מהגרמנים, הרבה מהת'ראש האמריקאי ובעיקר בא בגישה של כיף ומדגיש את מה שכן טוב ב Retro Thrash ובז'אנר בפרט: תופים מזנקים, ריפים מעולים שאומנם נשמעו מיליון פעם קודם ועדיין ירביצו גם בפעם המיליון ואחת, בס מפליקה וסולן עצבני. Give Me Liberty… Or Give Me Death נשמע יותר אמריקאי מקודמו, אבל משהו בו עובד לי פחות טוב. אולי זה המקצב תופים הטיפה משעמם או המבנה של השיר, משהו פה פחות זורם לי.

Is It True מתחיל טיפה פחות שגרתי, עם גיטרות שיותר שייכות לאלבום של Joe Satriani או לאלבום האבי מטאל מאשר לאלבום של Exodus. אבל כבר מהאזנה הראשונה הוא הפך לאחד השירים האהובים עלי, משהו בריף שחוזר לאורך השיר תפס אותי לחלוטין. Under The Gun הוא עוד שבלונה ת'ראשית קצת עייפה מתוכן אבל מאוד מהנה. אחד הסיבות שגם ברגעים הקצת יבשים האלבום הזה מתבלט הוא בין השאר בזכות הסולן/גיטריסט Dave Sanchez שנשמע מצוין לאורך כל האלבום ולמרות שהקול הצרוד שלו די מקובע לאורך רוב האלבום הוא יודע במידת הצורך לשלוף את הפלצט או הצעקה בדיוק כשצריך.

נשבעתי בלוגו של מטאליסט שלא אזכיר פה להקות אבל באמא שלי מגיע ללהקה פרס על כך שהשיר Waste of Life נשמע כמו הלחמה מופלאה בין Megadeth בבתים ל Kreator בפזמון. כבוד על החיבור בין מזרח למערב או גרמניה לארה"ב (איך שבא לכם). מפה האלבום שוקע בתהום נשיה של כמה שירים בינוניים. Chasing The Edge די משמים ופרט לכמה סולוים בסוף הוא די מורח את הזמן ו Worse Then War הוא B-Side שלא ברור לי איך נכנס לאלבום. הנה מתקרבים לסוף ושומעים צלילים מוכרים, הותיקים שביננו יזהו מיד את ריף הפתיחה של Children of The Grave של Black Sabbath שזוכה לקאבר מרענן. את האלבום סוגר לו שיר נושא שנכנס מאוזן אחת ויוצא מהשניה בעוד מפגן של ת'ראש מבוצע היטב אך חסר שום חן ויחודיות.

באלבומם השלישי Havok לא שינו הרבה מהנוסחה שהביאה אותם לתודעה מלכתחילה – הם עושים Thrash מטאל לפי הספר אחד לאחד וגם אם הוא טיפה אגרסיבי יותר הפעם – הוא עדיין מוכר להחריד. לכל אורך האלבום הם משתדלים ולרוב מצליחים לשמור על העניין שלי כמאזין.. וכמאזין למוד קרבות מוזיקלים, אבל למרות הכל יכולתי להסתדר בלי האלבום הזה. אני יודע בודאות שהבעיה היא לא בהם – אלא בז'אנר שגדול הרבה מעבר למידת הסובלנות של המאזינים, אבל דווקא בסביבה שכזו אני מאמין שלהקה צריכה להתאמץ יותר בכתיבה שלה על מנת להשאיר את מאזין המטאל הממוצע מעוניין בהם מעל למצופה. אז יש לנו פה אלבום שהוא נחמד מאוד כשלעצמו, אבל כשהוא יוצא לצד כל כך הרבה אלבומים אחרים חלקם טובים יותר וחלקם פחות, אני לא יכול להגיד בלב שלם שהוא שווה את הזמן שלכם . זה מריח כמו עוגה, זה נראה כמו עוגה ויש לזה טעם של עוגה – אז כנראה שזאת עוגה, אבל כשאתה אוכל כל כך הרבה עוגות בזמן כל כך קצר – משעמם לך בפה ובעיקר בא לך להקיא. אומנם עדיין לא הגעתי לשלב ההקאות , אבל קצת משעמם לי באוזן.