Headhunter – Parasite Of Society

הבעיה שלי עם Headhunter היא העובדה שהיא להקה לא רלוונטית. הנה אמרתי את הבעיה הכי גדולה שלי עם תחילת הסקירה על אלבומה האחרון Parasite Of Society. זה לא ש-Headhunter מנגנת משהו שהוא לא רלוונטי, כי אי אפשר בדיוק לומר שסולן /\בסיסט ומנהיג הלהקה שנראה טיפ-טיפה דומה לאיזה מנהל פיצריה גרמני שיצא לי ואולי גם לכם לחזות בעברנו הלא רחוק, אחראי על משהו שלא רלוונטי מבחינה מוזיקלית. האמת ממש לא, בימים טרופים של מטאלקור, אין כמו קצת מטאל מסורתי לקבע את המאזניים לצידם הטבעי והרצוי של האופי המוזיקלי בדורנו. הבעיה היא שבאלבומה האחרון והרביעי של הלהקה, שנוסדה על ידי Schmier – האיש בעל קול הנפח מימי הביניים – היא השאריות המוזיקליות שלא הוכנסו ל-Destruction, להקתו הראשית, ובזמנה הפנוי אגדת ת'ראש מטאל חיה ובועטת.

אין לי בעיה עם הרכבי צד שלעצמם. Pain היו כל מה ש-Peter מ-Hypocricy היה צריך על מנת לפרוק את כל האגרסיות שלו על עולם המטאל בצורה בלתי-מטאלית כמעט בעליל, ומה היה עושה Devin Townsend ללא הרכבי הצד שלו והיה תקוע עם SYL לנצח נצחים? אבל Headhunter נוסדה לא כהרכב צד, אלא כהרכב ראשי, כאופוזיציה ל-Destruction שבעטה את Schmier יקירנו בתחילת שנות ה-90' מעמדת המיקרופון והבס, והביאה איזה אספסוף גאה להחליפו, ללא הצלחה כמובן. אבל כידוע לכל, Schmier חזר ל-Destruction בשנת 1999 והוציא אלבום איכותי בשם All Hell Break Loose. מאז הלהקה ידעה עליות ומורדות (בינינו, גם בהתחשב ב-The Antichrist הנהדר מ-2001, מדובר רק בירידות) אבל נשארה קיימת ויציבה, עם מתופף בריא בנפשו וצמד רעים על בס וגיטרה שאסור להחליף בתכלית האיסור.

אז מה לכל הרוחות עושה אלבום חדש של Headhunter אצלי בבית, מתנגן כאילו Schmier מעולם לא חזר ל-Destruction ולא הוציא איתה אי-אילו 6 אלבומים מאז הקאמבק? ובכן, איך שאני רואה את זה, חבריו של Schmier מ-Headhunter מאד נעלבו שהוא חזר ל-Destruction ולמעשה פירק את הבסטה (למען האמת והסר הספק – הבסטה פורקה 4 שנים לפני שהנ"ל חזר ללהקת האם). האמת היא שאני לא יכול להגיד את זה על כל אחד מהשניים הנותרים ב-Headhunter. למעשה, Jorg – מתופף הלהקה – הוא אחד ממתופפי הסשן המפורסמים ביותר בגרמניה, מורה מחונן לתופים שמתפרנס ממוזיקה באופן לא רע. אני לא יכול לראות איך להקה שלא תעשה הרבה טורים – אם בכלל – יכולה להכניס לו כסף לכיס בעת שאלבומים כבר הפסיקו להכניס כסף לכיס וכהוא זה.

אם כן הטרחה של Headhunter לחזור לפעילות היא כנראה בגלל מר Hoffmann – לא, לא מ-Deicide, אלא Uwe ‘Schmuddel’ Hoffmann – האיש שנמצא מאחורי הגיטרות של Headhunter. הוא כנראה ראה ש-Schmier יקירינו אולי לא מתקדם כלכלית מי יודע מה, אבל בהחלט ממלא אולמות בהופעותיו עם Destruction – והחליט שגם לו בא, אז למה לא לכל הרוחות? הרי אלבומיהם הקודמים של Headhunter הם במקרה הטוב Out Of Print ובמקרה הרע עדיין נמצאים באיזו חנות זניחה באירופה ואיש לא מתכוון לקנות אותם – אז על מנת להמריץ קצת את התמלוגים, נפמפם הופעות ואולי אפילו אלבום חדש. משום מה, שני האחרים בלהקה, Jorg ו-Schmier ראו כי זה רעיון מגניב, והקליטו את Parasite Of Society, אלבום משעמם, דל תוכן, ורחוק ממה שאפשר לצפות מלהקה ותיקה, גם יחסית לאלבום קאמבק.

אז יש לנו אינטרו ריק מתוכן בתור התחלה, ואז שיר הנושא נכנס פנימה. ובכן, לא יודע מה עליכם, אבל כש-AFM, אותה חברת תקליטים גרמנית שמחזיקה כיום גם את Destruction בין יתר שאר אומני האולדסקול שלה, מחליטה לשווק את אותה Headhunter בתור פאוור מטאל – זה טעות חריפה. השיר הזה נשמע כמו Destruction ביום רע. כלומר, יש לו יתרונות סוחפים של ריפים נחמדים, ובתכלס, Schmier לא עושה יותר מדי עוול – הוא סתם שר כמו שהוא היה אמור לעשות ב-Destruction. אז למה לעזאזל אני מקשיב ל-Headhunter ולא ל-Destruction? טוב, בהתחשב בכך שהאלבום האחרון של Destruction לא היה להיט, אז אפשר לסלוח לו על הניסיונות לגלות את עצמו במקומות אחרים.

אני מאד סולד מההגדרה של האלבום הזה בתור פאוור מטאל, או אפילו פאוור \ ת'ראש מטאל – גם אם נהיה סלחניים. אז נכון ששירים כמו "Silverskull" הם באמת טובים ו-Schmier אחרי פיצ'-שיפטר ומתקן-אודיו גם לא מזייף – עד כדי כך (הזיופים, לעומת זאת, יגיעו בשירים לקראת סוף האלבום, אז נא לא להתלהב) – אז אפשר להחליק על ההתחלה ולומר שזה מן להקת ת'ראש שמנסה לעשות משהו רגוע ומלודי יותר. נו אתם יודעים, Youthanasia – זו המילה שצריכה לקפוץ לכם לראש. רק ש-Youthanasia היה אלבום פאוור מטאל (של להקת ת'ראש מטאל) משובח, בעוד Headhunter עושים אלבום ת'ראש מטאל קלוקל (של להקת פאוור מטאל כביכול).

הסמי-בלדה "Remission" הייתה עובדת פי 10 יותר טוב אם היו נותנים למישהו שיש לו יותר מנעד – מאשר 2 תווים בקול שלו – לשיר את השיר הזה. זה לא ש-Schmier נטול כריזמה, אבל הוא כל כך אנמי ומטופש שהוא מנסה בכוח לשיר בצורה מלודית, שזה חורה לי בכל מובן. משם האלבום רק מתדרדר. הקאבר ל-Skid Row גובל במזעזע, והביצוע ל-"Rapid Fire" של Judas Priest אמנם יותר טוב, אבל הוא הביצוע הכי חלש ששמעתי של השיר הזה. לעזאזל, Vader עשו את זה הרבה יותר טוב, שלא לדבר על Testament שעשו את השיר הזה אדיר.

שירים כמו "Egomaniac" או "Doomsday For The Prayer" נחמדים מבחינה מוזיקלית, אבל לא סוחבים את כל הקטע. זה לא מהיר, זה לא נותן בראש, זה סתם נסחב. על מנת לעשות מוזיקת מיד-טמפו טובה בתחום המטאל, כדאי שיהיה לך לפחות איזה Messiah Marcolin על עמדת המיקרופון, לא צריך להגזים ולומר Jorn Lande. הקטעים הסוגרים "The Calling" ו-"Payback Time" הם כבר על גבול המביכים. יש אנשים שלא צריכים להתבזות ככה. אולי Schmier רוצה להתנהג כמו פרזיט, להוציא את כל מה שהוא מלודי מחוץ ל-Destruction ולבטא אותו פה, אבל בסה"כ, מדובר באלבום ת'ראש מטאל בינוני מינוס, ובאלבום פאוור מטאל רע.