Heavatar-Opus I- all my kingdoms

זה הוא אלבומם הראשון והיחיד כרגע של ההרכב הגרמני הזה, שהקים סטאפן שמידט, זמר ודמות מובילה בהרכב המטאל א-קאפלה (כן, יש דבר כזה, די מגניב) VAN CANTO . סטפן, הוא הסולן וגיטריסט מלווה והוא מאגד כמה אנשים מוכשרים מאוד לתוך הרכב פאוור מטאל עוצמתי ומלודי מאוד. ( jorg Michael מ Ex-STRATOVARIUS למשל) . את האלבום הזה בחרתי בצורה עיוורת מתוך רשימה. הדבר היחיד שידעתי על ההרכב היה השיוך שלהם לז'אנר הפאוור מטאל והתחשק לי לשמוע קצת מטאל שמח ופחות קודר. מה שנחמד היה זה ששמעתי את האלבום בצורה עיוורת, בלי לקרוא עליו לפני, שמעתי אותו ברכב, שמעתי אותו ברכבת ובטיול בחו"ל וכל הזמן הייתי בטוח שכבר שמעתי אותו לפני כן. הריפים מוכרים, המלודיות מזכירות לי משהו שאני בטוח ששמעתי כבר.

המלודיות ה"הימנוניות" של הפאוור מטאל עושות את זה, אני יודע, אבל פה ההרגשה הייתה שונה וחזקה יותר. בגלל שהשירים התבלגנו לי בנגן, השיר הראשון קפץ להיות האחרון, וכששמעתי אותו, לא עברו חמש שניות לתוך השיר והבנתי למה הצליל היה לי מוכר. זו הייתה היצירה של באך : Toccata and fuge (בדי מינור ,אם אתם מתעקשים), אני אישית הכרתי אותה כ פוגה. וגם אם אתם לא חושבים שאתם מכירים אותה, אתם מכירים. השיר יושב על הקטע הקלאסי הזה בצורה חכמה, לא סתם חכמה, מבריקה, הפזמון מתנגן בקצב הפוגה, פאוור מטאל טוב מאוד, אפילו קצת כבד יחסית לז'אנר, והטקסט הוא לא סתם טקסט סטנדרטי על דרקונים, מכשפות ולוחמי אגדות, כיאה לתחום. אלא טקסט חצי אגדתי חצי מציאותי שעוסק קצת ביחסי הטירוף בין כמה העתקים של אותו אדם. קיום על מישור אחד, המשך שכבר היה אבל כבר איננו.

ABRACADBRA – השיר השני, הוא פחות מלודי וגם הוא, כבד יחסית לז'אנר. שוב, כשאנחנו מדברים על פאוור מטאל פחות מלודיה היא עדיין מלודיה. את הנגינה הקלאסית אנחנו פוגשים ב02:25, קטע של פאגניני, מלחין איטלקי מהמאה ה18, חברים, זה פשוט קטע מגניב שממש מרענן את השיר. הקטע השלישי, שעל שמו קרוי גם האלבום, הוא כבר פאוור מטאל במיטבו, גם הוא יושב על יצירה של באך. קטע מעולה, תופים מהירים, נגינת פסנתר קלאסית מדי פעם, ריפים חותכים וכבדים לצד גיטרה מייללת, באמת שזו אומנות לשמה.

למי שלא הבין עד כה, האלבום כולו בנוי על השילוב המדהים בין מוזיקה קלאסית למטאל. אני אישית תמיד אהבתי את החיבור הזה בין מוזיקה קלאסית למטאל, עוד מ April של Deep Purple דרך הפרוייקט של מטליקה עם הסימפונית של סן פרנסיסקו. ובכלל, אני זוכר שפעם ראיתי סרט שמסביר את הקשר בין הרוק והמטאל למוזיקה קלאסית. נכון, בתפיסה ההיסטורית רוב המלחינים הקלאסים הגדולים היו יותר דומים לאנשי הגלאם רוק בהתנהגות אבל לפחות מבחינת קהל המעריצים של תחומי המוזיקה השונים, יש לנו המטאליסטים הרבה במשותף עם אוהבי המוזיקה הקלאסית (חוץ מהמראה) : אובססיה קיצונית למוזיקה שלנו, הדרמטיות בנגינה ובהופעות היא מאוד דומה , החלוקה לתת ז'אנרים מיקרוניים, בקיצור, אנחנו מאוד דומים.

השיר השישי, גם הוא יושב על קטע של באך שנקרא Prelude in d minor, תקשיבו, קטע מהיר ומדהים. לא כל כך מוכר (לי לפחות). אני מניח שלפסיכים של מוזיקה קלאסית הקטע הזה יהיה מוכר. הקטע הקלאסי הזה בונה את השיר – Born to fly, שירה הימנונית ומלודית של סטפן עם גיבוי מחבריו ללהקה. הרבה מצילות ונגינה משכרת. ב 2:24 השיר מקבל גוון שקט ורגוע ו ב3:14 השיר ממריא שוב בסולו גיטרה מדהים של סבסטיאן. הטקסטים פה לא עמוקים במיוחד, טקסט פאוור מטאלי אופטימי קלאסי, אפשר לארגן איתו יופי של סדנאות לקאוצ'ינג. השיר השביעי: Luna! Luna! הוא השיר הכי טוב באלבום הזה, חזק ובועט. השיר יושב על "סונטה לאור ירח" של בטהובן. ממש כמו הסונטה השיר מתחיל בנגינת בס איטית שמנסה לחקות את הפסנתר של בטהובן ואחרי 40 שניות הקצב פתאום עולה והשירה של סטפן יושבת על חצי גראולינג. הסאונד כבד ומהיר. בפזמון מצטרפים אליו כל הח'ברה, ושוב אנחנו פוגשים במלודיה. לכל אורך השיר הסיגנונות מתחלפים, והח'ברה משחקים משחקי ז'אנר על שיר אחד בצורה מרשימה מאוד, שיר פשוט אדיר.

השיר שסוגר את האלבום: To the metal, בהתחלה נשמע לי כמו בדיחה, בשמיעה ראשונה הייתי בטוח שג'ק בלאק עשה להם מחווה. סטפן שר את השיר כשהוא מלווה בבס נקי ,שירת קלין ומבטא גרמני די נורא. אבל כשמקשיבים לטקסט, אלוהים, כל הכבוד לח'ברה האלה. השיר הוא מחווה וביקורת, מחווה ללהקות האהובות עליו : blind guardian,metallica ו Manowar. וביקורת על הרבה מאוד חברים לז'אנר שלוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות, סטפן מבטיח שזה לא יקרה לו. אני מניח שהוא מתייחס בין השאר לביקורת שמעבירים על ההרכב היותר מוכר שלו – ואן קאנטו. אגב,בשיר עצמו הוא נוגע בכל מני קלישאות מטאל, שר על דרקונים ומציג שירה מטאלית בטון ממש ממש גבוה, מאוד מרשים.

לסיכום, זה דיסק עם יופי של רעיון ויופי של ביצוע, בלי ספק המוחות מאחורי האלבום הזה עשו עבודת נמלים בחיבור של המוזיקה הקלאסית עם השירים שכתבו יחד, זו באמת יצירת אומנות מרשימה. אני חושב שהאלבום הזה יכול להתאים גם לצינים ששונאים פאוור מטאל, בעיקר בגלל הסאונד הכבד יחסית והחיבור הגאוני למוזיקה הקלאסית.