HeavenBound – HeavenBound

את ה-EP של HeavenBound שמעתי לראשונה בפקק נוראי בדרך להופעה בירושלים. השמש התחילה כבר לשקוע, התנועה הזדחלה בגלל אוטובוס שנשרף בצד הדרך (מאוד מטאל, תודו) וזה היה אחד מאותם רגעים של התאמה מושלמת – הבלדות ההארד-רוקיות, הסיטואציה, מזג האוויר. הכל התאים.

מאז כבר יצא לי לראות אותה לייב, והתאהבתי – מדובר בלהקת הארד רוק \ הבי מטאל מעולה, עם שואו שלא משאיר אותך אדיש. סולן (גבריאל ג'סט) שמזכיר את הסולנים של פעם, באווירת גראנג'-גלאם, מתופף שובר קירות (מאט "ספונג'" אייזיק), והאחים קשת – רמי הבסיסט המוכר לנו כבר מ- Xamavar, אחת הלהקות המבטיחות בסצנה לאחרונה, ואחיו הגיטריסט (המעדיף להיקרא רק "קשת") שהוא אחד מעמודי התווך של ההרכב. אני חייבת להודות שהרבה זמן לא נהניתי כל כך בהופעה, שהתנהלה בצורה מקצועית, אחידה ואנרגטית.

החיבור בין קשת לגבריאל החל עוד ב-2003 בלהקת Adonis, שהתמחתה בגלאם רוק בעברית. הם כבר היו על סף החתמה בהד ארצי שמאוד פרגנו, אבל קשת, מוזיקאי בנפשו, היה נגד המסחור המתקרב והחליט לעזוב. Adonis אמנם לא הופיעו מעולם, אבל הקשר בין גבריאל לקשת נמשך, וחודש לפני העזיבה כבר התגבש רעיון לאופרת רוק באנגלית. קשת הציע, גבריאל נדלק, והשניים התחילו לעבוד על הפרויקט שקיבל את השם "דימנטים" (מלשון Demented), כאשר קשת כותב את הלחנים וגבריאל את המילים.

בשנת 2005 הם עלו לבמה, בדיעבד ההופעה הראשונה של HeavenBound . הקהל התלהב מהחומר הבלתי שגרתי, ששולב בקטעי משחק ובגימיקים, אך שאר הנגנים התחלפו עד שבשנת 2007 קשת וגבריאל מצאו את המתופף "ספונג'", מעריץ שבא לכל ההופעות. הם נדהמו לגלות שעל אף גילו הצעיר (אז בן 17), הוא ידע לנגן את כל השירים מנוכחותו בהופעות בלבד, ואף שיפר אותם. הקליק היה מיידי.

עמדת הבסיסט אף היא התקבעה לבסוף, כאשר קשת צירף את אחיו רמי, שרק התחיל לנגן בשלביה המוקדמים יותר של HeavenBound. עם חלוף השנים האח הוכיח כי התפוח לא נופל רחוק מהעץ ולמד לנגן – והוא צורף להרכב. מכיוון שהחבר'ה יצירתיים ובתהליך כתיבה בלתי פוסק, כבר התגבשו כמה שירים מחוץ לפרויקט ה-"דימנטים". לבקשת הקהל, הם התחילו לכתוב עוד חומר, לא באווירת הקונספט שהיו רגילים אליה. לאט לאט הצטברו השירים, בעיקר בעקבות ההחלטה שכל הופעה מציגים שיר חדש, ונוצר ה-EP הראשון. אופרת הרוק לא נזנחה בצד, ובהופעות כיום הם משלבים כמה שירים משם וכל שנה מעלים את המופע המלא.

ה-EP הוקלט בדרך לא דרך והוא מכיל חומר המספיק לאלבום שלם. מכיוון שהכל נעשה בצורה מחתרתית ועל ידי חברי הלהקה בלבד, הם מעדיפים למכור אותו בסכום סמלי ולא לשווקו כאלבום, בין השאר כי הם חושבים שעל אלבום להיות ארוך יותר. לאחר ההקלטות קשת עזב לאוסטרליה לתקופה של שנה והלהקה נכנסה לפגרה. כעת הם התאחדו מחדש ובקצב רצחני הם לא נחים לרגע, ומאז ה-EP כבר הוקלטו כמה שירים, כולל עוד אופרת רוק בתכנון.

ה-EP נפתח בשיר מלא בביקורת שכל אחד מאיתנו מזדהה איתה בשלב זה או אחר של חייו – "My X Mom", המדבר על יחסי הורים-ילדים. הבעיה המוכרת מוקצנת כאן, והשיר מדבר על הורה מכה, גונב ומסומם. די מהר מצאתי את עצמי מזמזמת איתם את הלחן הקליט, וכאשר גבריאל צועק "Don't believe in parents" אי אפשר שלא להחניק צעקה יחד איתו. סולו הגיטרה, נקי ממשחקים ומזכיר את הסאונד הוינטאג'י של פעם והקול הכריס-קורנלי של גבריאל זורקים אותי אחורה לשנות ה-90' העליזות, לימי Nirvana ו-Guns 'N' Roses, לימים בהם המרד המוזיקלי שלט וה"ילדים הרעים" פרחו בתחנות הרדיו.

גם התכנים בהתאם: כאב, חוסר הבנה, התאבדות, סמים. אך הם מוגשים בבגרות נדירה שלא ציפיתי למצוא בחבר'ה צעירים כאלה. לו ה-EP הזה היה מופק בצורה מקצועית יותר, והסאונד היה מסודר יותר, הוא היה תאווה לאוזניים ממש – אך אי אפשר שלא להעריך את הדבקות של הלהקה, שעשתה הכל לבד: החל מהקלטות בסתר וכלה בעיצוב העטיפה.

"Livin' With the Stars" מציג את הצד השני: הבלדות הנוגעות והנעימות לאוזן. שירים כאלה נועדו לשמיעה בשעת שקיעה בנסיעה על הכביש המהיר. כשגבריאל מדבר בסוף השיר, והגיטרה מלווה אותו בליין מלודי, זה הסיום המושלם לדרך ארוכה. גם השיר "My Pain", אולי המוכר ביותר שלהם, נמצא בקטגוריה הזאת. לחן קליט, מאוד קל להזדהות עם המילים, מאוד קל לשיר איתם ולהרגיש אותו עובר בכל הגוף – זה היופי שבפשטות. השיר "I Can't Change" נכתב לאחר תקופה של חצי שנה ללא גבריאל. ביום שחזר נכתב השיר, המדבר על דברים שהוא וההרכב עברו. יש כאן סמים ובריחה מבעיות נפשיות, וכאשר הוא פורסם בעמוד ה-MySpace של הלהקה הוא גרר תגובות רבות מצד נשים מבוגרות שהזדהו עם השיר מכיוון שילדיהן עוברים את אותם הדברים.

בגדול, החומר ב-EP מייצג פחות את HeavenBound החדשים: שם ניתן לשמוע יותר בלדות, והאווירה היא בעיקר גראנג'ית (השפעות ברורות של הלהקות המובילות בתחום כמו Alice in Chains, Pearl Jam ו-Soundgarden). גם השפעות הסבנטי'ז מלהקות כגון Led Zeppelin, Deep Purple, The Who ניכרות כאן. קשת וגבריאל עדיין אחראים לרוב החומר, אם כי בשיר "Can You Heal Me", "ספונג'" המתופף המוכשר תופס לידיים גיטרה ואף עזר בכתיבת שלושה שירים. החיסרון העיקרי הוא בהפקה ובאיכות ההקלטה – עם כל המאמצים, זה עדיין נשמע מחתרתי.

החומר החדש כבד יותר, כאילו הלהקה התפתחה מהארד-רוק להבי מטאל, ולשם הם גם מכוונים. תכנונים לאלבום חדש עדיין אין, בעיקר בגלל בעיות לוגיסטיות וכלכליות, אך הם כל הזמן כותבים ומפנקים את הקהל בסט-ליסט ארוך בהופעות, המורכב משירים ישנים לצד חדשים ומקטעים מאופרות הרוק. בנתיים כדאי שתתפסו את הלהקה בהופעה. כל המתלוננים על אובדן הז'אנרים במטאל בארץ – זו התשובה המוחצת בשבילכם.