Heavenly – Carpe Diem

אוקיי, בואו נודה בזה – נכנסתם לקרוא את הסקירה הזאת בגלל העטיפה. אז יש לי חדשות רעות בשבילכם: אין קשר בין העטיפה לאלבום. Heavenly הם בסה"כ חבורה של חנונים צרפתים שמחים, ובליריקה המשפט הכי חרמני הוא "תני לתשוקה לזרום". תיאורים גרפיים מדי לא תקבלו כאן, פרט לעטיפה המגרה שהיתה מתאימה יותר ללהקות נוטפות סקס בשנות השמונים. אבל יש לי גם חדשות טובות: Heavenly הוא הדבר הכי טוב ששמעתי בתחום הפאוור מטאל בשנים האחרונות, ורבים הכריזו עליהם כממשיכי הדרך של להקות כגון Helloween ו- Gamma Ray. אחרי שלושה אלבומים מדשדשים ועוד אלבום אחד מעולה בהפקה אלוהית העונה לשם "Virus" אשר הצליח להסיט את תשומת הלב העולמית לכיוונם, האלבום החמישי פשוט בא וקובע עובדה: הם כבר לא להקה מתחילה, הם כבר לא מנסים, הם כבר שם ומציבים אתגר רציני לכל שאר הלהקות בתחום. גם אני התאהבתי באלבום מיד בדיוק כמו שהתאהבתי בקודמו, וזה נדיר אצלי.

"Carpe Diem" הוא שילוב של מוזיקה טובה ומבריקה, זמר בעל קול מאוד גבוה ומאוד איכותי, הפקה וסאונד שגורמים לך להאנח בעונג ואפילו Artwork מעניין כפי שכבר נוכחתם בעצמכם. ההשפעות שלהם ברורות: כששמעתי אותו בפעם הראשונה חשבתי לעצמי "היי, זה כמו Queen עושים פאוור מטאל". כל מי ששמע את האלבום אחריי אמר לי גם הוא בדיוק את המשפט הזה, כך שנראה שיש קונצנזוס על איכות המוזיקה והמקורות שלה – ליינים מתפתלים שמזכירים לא אחת את פרדי מרקיורי ואיכות ווקאלית שמסוגלת לעמוד באתגר,מקהלות ושטיקים הפקתיים ואווירה קלילה ומז'ורית, בדיוק כמו ש-Queen האלמותיים והאהובים נהגו לעשות. אני זוכרת כמה התלהבתי בזמנו (ועד היום) מ-"Virus", שהכניס אותי למצב רוח שטותניקי ומרח לי חיוך אדיוטי על הפרצוף. "Carpe Diem" ממשיך את הקו הזה ואולי אפילו מתעלה על "Virus" בהיבטים של כתיבת החומר והעושר המוזיקלי.

אי אפשר שלא להתאהב מיד במז'ור הקיצוני ש- Heavenly גאונים בו. קשה לי לתאר במילים שירים כל כך טובים, שמי שלא פוחד מקצת שמחת חיים מאוד יהנה מהם גם אם הוא לא בקטע של פאוור מטאל. "Lost in your Eyes" קצבי מאוד לכל אורכו אף על פי שהוא מאוד רומנטי. סולו הגיטרה פשוט תאווה לאוזניים, התופים נותנים מסגרת אחידה וטובה, המקהלות מאחור תורמות מאוד לאווירה (הפקה מדהימה, כבר אמרתי?) והשירה של Sotto היא לא פחות מאורגזמית. קשה לאבד קשב עם שיר שבנוי כל כך טוב, מצד אחד משדר את העוצמה והכוח של המטאל ומצד שני משחק עם הלב וגורם לו פשוט להתפוצץ מאושר. "Farewell" הוא שיר הפרידה הכי שמח ששמעתי ואחד השירים הכי טובים ששמעתי באלבום ובז'אנר בכלל – Sotto מתעלה על עצמו בטונים בלתי אפשריים כמעט והבמה כולה שלו. בקטעים בהם הוא שר בליווי קלידים בלבד ניתן לשמוע כמה הוא השתפר מהאלבומים הקודמים – לא רק בטונים הגבוהים שקיבלו אופי שהיה מעט חסר להם בעבר, אלא גם ביכולת המשחק שלו. למרות שהעבודה שלו דורשת טכניקה מטורפת, כל צליל נשמע כאילו הוא בא ישירות מהלב, והויברטו פשוט מכאיב ברמת הדיוק שלו: זה נשמע כמו שיר מתוך סרט, בסצינה בה הגיבור סוף סוף מחליט לסחוף את הבחורה בזרועותיו לאיזה קפה באלנבי. תקשיבו לבית האחרון ותבינו על מה אני מדברת. מ- "Fullmoon" צריך להזהר: אחרי ששמעתי אותו פעמיים בלבד הוא כבר הספיק להתנחל אצלי באוזן. ההשפעה של הפופ של שנות השמונים מאוד ברורה כאן, גם בתפקידי הקלידים ובעיקר בשירה, אך הגיטרות והתופים עדיין שומרים על המסגרת המטאלית. המוזיקה מצד אחד כל כך מובנת אבל מצד שני כל כך עשירה שבא לי לבכות מאושר. ככל שאני שומעת אותו יותר כך אני מתאהבת בו יותר.

מי שרצה דוגמה טובה להשפעה של Queen על הלהקה מוזמן לשמוע את "A Better Me" – אם זה לא ליין שהיה יכול להכתב על ידי מרקיורי אז אני לא יודעת מה כן. הכריזמה של חברי הלהקה פשוט זולגת דרך התווים הנעימים של הקלידים, סולו הגיטרות, השירה המדהימה. הבית השני עוד יותר מחדד את הדמיון בין הלהקות – הליין מזכיר לי את השיר "Good Old-Fashioned Lover Boy" ועוד כמה ליינים אחרים של Queen. השיר חודר לוורידים, וגם במצב רוח רע עשוי לעודד. כל תיבה כאן בדיוק במקום, הכל מבוצע בדיוק מושלם והבניה והזרימה של השירים פשוט מעוררת קנאה. אי אפשר לשמוע את זה ולא לחוש איזו התרוממות רוח. "Ode to Joy" הפותח בנעימה המוכרת של בטהובן מזכיר בהתחלה את הסגנון של Virus"". בניית המתח נהדרת, והפזמון, שאף הוא סוג של וריאציה על המקור, עמוס בדאבלים. קצת אחרי האמצע מצאתי סי-פארט שממש כאילו נלקח מ- Symphony X , ולאחר מכן סולו קלידים לא צפוי שהדהים אותי במקוריות שלו.

אני תמיד אומרת שהזמן הטוב ביותר להכיר להקה הוא לאחר האלבום השלישי שלה, אז לרוב היא מתגבשת ומקבלת אופי משלה. Heavenly גם הם עוקבים אחר הנוסחה הזו, ושני האלבומים האחרונים שלהם בהחלט מציירים ללהקה עתיד מבטיח ואף דוחפים אותה קדימה בסצינה העולמית. הכל אצלם גדול, עשיר, צלול – וזה הופך את חווית ההאזנה לפנטזיה של ממש. לא מעט להקות אחרות בתחום מעייפות את עצמן על המאזין לאחר חמישה שירים בגלל המהירות, חוסר החידוש והתחושה שכל השירים נשמעים אותו הדבר. כאן, פרט לנגנים המוכשרים וההתלהבות הטהורה והילדותית שניתן לשמוע אצלם – התלהבות שזולגת החוצה אל המאזין, יש גם סולן מאוד מוכשר שמצליח להחזיק את הפרונט בצורה הראויה ומוכנסים אלמנטים שונים שגורמים לעניין מחודש. אני מתעייפת מאוד מהר מפאוור מטאל בדרך כלל, אבל לא מ- Heavenly: הם פשוט עושים לי טוב על הלב. אין ספק שזה אחד האלבומים הטובים ביותר השנה, אף על פי שצפוי להם מאבק לא קל מול Angra המתעתדת להוציא אלבום חדש. לעניות דעתי זו אחת הלהקות הטובות ביותר בז'אנר כיום, אולי אפילו הטובה מכולן, והבחורות שעל העטיפה הן רק בונוס חיוור לעומת מה שמחכה לכם בתוך הקנקן. וואו, זה פשוט עשה לי טוב על הלב, ואפילו התעלה מעל הציפיות הגבוהות שלי. אני חייבת להודות שזה כמעט מושלם.