Hell Baron's Wrath – Living In Anguish

מה שנחמד בלקבל אלבומים בהוצאות עצמאיות, שאת הלוגו שעל העטיפה אפשר לקרוא רק בעזרת קריפטולוג מוסמך – הוא שאף פעם אי אפשר לדעת מה נמצא בפנים. ובהפתעות כמו בהפתעות, אפשר לגלות בקופסא פוטנציאל אדיר שעוד לא פרץ אל עולם המוזיקה, או שאפשר לפגוש בתרחיש היותר נפוץ, שהוא למצוא עוד להקה בינונית שלא שווה הרבה יחס. מה שמביא אותי לסקירה הנוכחית של להקת הבלאק מטאל האיטלקית Hell Baron’s Wrath, שככל הנראה מבחינתי, תכנס לסטטיסטיקה השניה.

Living In Anguish פותח בקטע קצר של סינטיסייזר קר ומתכתי, העונה לשם "Anguish Souls", המסתיים בצווחה גיהנומית המביאה אותנו לשיר הבא, "My Anguish" (פרס כספי למי שעולה על המוטיב החוזר ונשנה). Hell Baron’s Wrath מנסים לקחת את החומרים הישנים של Darkthrone מהתקופה של Transylvanian Hunger ו-Under A Funeral Moon, ולהעביר אותם תהליך של מודרניזציה מאולצת, שנשמעת בסופו של דבר כמו עוד להקת בלאק ממוצעת עם תופים אלקטרוניים שסוחבים את המוזיקה בעצלתיים.

עם זאת, ב-"My Anguish" ניתן להיווכח בווקאלס המצויינים, שהם פחות או יותר נקודת האור היחידה באלבום הזה, אך ניתן גם להכיר בתסכול העמוק שנוצר עקב שמיעה רפטטיבית של ריפים חסרי מעוף, המככבים בשיר זה, וכפי שניווכח בקרוב, גם ברוב האלבום. "Grudge In My Veins" הוא השיר הבא במספר, ואינו מציג שום דבר חדש מעבר לערימה נוספת של ריפים נטולי אופי ותפקידי תופים ממוחשבים מורטי עצבים. לקראת סופו של השיר מוצא הגיטריסט לנכון להפתיע בסולו גיטרה לא קונבנציונאלי לסגנון, שתלוש לחלוטין מהמוזיקה אף יותר מסולואים של Kerry King, וכמובן גרוע בהרבה (הרבה) יותר.

השיר, עם זאת, מסתיים בנימה קצת יותר חיובית, עם החלפת תפקידים מהירה בין תופים עמוקים ואכזריים, לבין צריחותיו הצרודות של הסולן, המבוצעת באופן לא רע, ונותנת אף לי מספר שניות של הנאה מפוקפקת. ואכן, כבר השתכנעתי שמירב התכונות הטובות של הלהקה מתחילות ומסתיימות בעבודה של הווקאליסט. באלבום יש הרבה דברים שמצאתי משעשעים למדי, כאשר המשעשע מכולם לדעתי זה העובדה שאחד ממקורות השראתה של הלהקה (ברצינות, בדקו בעצמכם) הוא משחק המחשב Doom. לדברי הלהקה, שמם נבחר כמחווה למשחק הנ"ל, וכן נוכל למצוא סאמפל (מצחיק כשלעצמו) של מסור חשמלי, הלקוח מהמשחק Doom II, והוא מהווה חלק איטגרלי מהשיר "Starting The Chainsaw", שהוא אינו שום דבר מלבד אותו סאמפל ומספר תפקידי סינטיסייזר תמוהים.

עוד עניין שהצחיק אותי, הוא שתפקידו של אחד מחברי הלהקה, Lho שמו, מוגדר תחת הטרמינולוגיה "Programming". איני יודעת למה הכוונה בכך, אך אשער שהוא זה שאחראי לשילוב העילג של הסאמפלים במוזיקה לאורך האלבום. אז כן, אני מודעת לכך שזהו אלבום שיצא בהוצאה עצמאית לחלוטין, אך דברים בסיסיים כמו להתחיל ולהפסיק את הסאמפל בזמן, ואפילו למצוא את המיקום היאות לסיים שיר (רוב השירים פשוט נחתכים לפני סיומם, ואחרים אף ממשיכים קצת לטראק הבא) מבוצעים בצורה חובבנית בלשון המעטה.

"Sad Show", השיר הלפני אחרון, מתחיל בנימה אלימה, עם ריפים מעט יותר מחוספסים ובאסים כבדים יותר, ומהווה שיפור יחסי בהשוואה למה ששמענו עד עכשיו. השיר ממשיך עם קטע הזוי לחלוטין של קלידים דיסהרמוניים עם סאונד של תקליט ישן, המזכיר לי מאד את הקטע מהסרט Evil Dead בו מופעל הגרמופון הישן במרתף, כשעל מסך המקרן נוטף דם, ואז מתחילה אחת מהסצינות האלימות ושטופות הדם של הסרט. לאחר קטע זה, ממשיכים Hell Baron’s Wrath עם מוטיב הדיסהרמוניה לאורך שאר השיר, שאולי אמור להציג משהו אוונגרדי, אך בסופו של דבר סתם עושה לי כאב ראש.

והנה, הגענו לסופו של האלבום, וזאת כדי להאזין לשיר היחיד שאולי שווה באמת להאזין לו, הרי הוא קאבר ל-"To Walk The Infernal Fields" של Darkthrone מהאלבום Under A Funeral Moon. רמת ביצועו של הקאבר טובה למדיי, וישנם כאן חידושים מרעננים לשיר, הנותנים לו נופך מעניין. בסופו של דבר, כפי שכבר בטח הצלחתם להבין, כנראה שאין ל-Hell Baron’s Wrath משהו עמוק להציע באלבום הזה, מה שרק מוכיח את הטענה שלאנשים שמושפעים מ-Doom אין כל עסק בבלאק מטאל. מעבר לכך, אם תבחר הלהקה בשלב מסויים לנסות לעשות משהו בעל מעט יותר מעוף, ולבחור לבצעו ברמה פחות חובבנית, אולי יהיה על מה לדבר. בינתיים, עדיף ל-Living In Anguish לנוח 7 אמות מתחת לאדמה.