Helms Alee – Noctiluca

גם לאחר ההאזנה הרביעית או החמישית ל-Noctiluca, אלבומה החדש של השלישייה האמריקנית Helms Alee, חלחלה בי ההבנה שהפעם זה לא יקרה; שהזיק שניצת בעיניי בעת האזנה לתוצרים קודמים של ההרכב, ובראשם Sleepwalking Sailors, כבה והתחלף בשמורות עיניים כבדות.

Noctiluca הוא האלבום החמישי במספר של הטריו שהוקם לפני כעשור בסיאטל שבוושינגטון, ערש הגראנז'. שלושת החברים – הבסיסטית דנה ג'יימס, המתופפת הוזוג'י מת'סון-מרגוליס והגיטריסט בן ורלן – לא רק נראים כמו עוזרים פרלמנטריים של הסנאטור ברני סנדרס, אלא גם נוהגים לפי עקרונות סוציאליסטיים. אף שהרכבים מרובי סולנים אינן חדשות מתפרצות (עיינו ערך Mastodon, אחד ממקורות ההשראה העיקריים של Helms Alee), בעידן של אגואים נפוחים ומאבקי יוקרה, מרגש למצוא הרכב שנוהג כקולקטיב שבו כל השלושה מתפקדים כסולנים שווי ערך בנוסף לתפקידיהם כנגנים.

מאפיין נוסף של Helms Alee הוא חוסר מחוייבותם לז'אנר כזה או אחר. מדובר בהרכב שאפשר בקלות לכנותו "ז'אנר פלואיד". בחמשת האלבומים שיצאו עד כה תמצאו רפרורים מוזיקליים לסלאדג', לפוסט רוק, לאלטרנטיב, לנויז ואפילו למוזיקת מערבונים.

כפי שנכתב בפתיח, אלבומו השלישי של ההרכב, Sleepwalking Sailors, הוא האלבום המועדף עליי מהרפרטואר של Helms Alee. האלבום מ-2014 הציג את הנוסחה של ההרכב – דיאלוג בין הקולות הנשיים של ג'יימס ומרגוליס לבין קולו הגברי של ורלן ששר לעתים "קלין" ולעיתים סלאדג' בסגנון סקוט קלי מ-Neurosis – בדרגתו המזוקקת ביותר.

באלבום Stillicide שיצא כשנתיים לאחר מכן, ניכרו סימנים ראשונים של עייפות החומר, אך פרצי האנרגיה של השלושה ובמיוחד של המתופפת מרגוליס, כמו התפרצויות סולאריות, פיצו על אותם קטעים "מתים".

ב- Noctilucaהמצברים היצירתיים התרוקנו ככל הנראה לחלוטין, והתוצאה היא 10 שירים שחולפים ליד האוזן ולא ממש חודרים לתוכה. מרגוליס אמנם ממשיכה להשתפר מאלבום לאלבום ונראה שהיא גילתה את הקסם הטמון בתיפוף מעודן ולא רק בחבטות גרזן עוצמתיות, אך פרט לכך אין באלבום הנוכחי זכר ללהט ולאנרגיות שהיו מנת חלקו של ההרכב בארבעת האלבומים הקודמים.

חסידי הקפיטליזם אולי ישתמשו בכך כדי להתריס כנגד הסוציאליזם וכדי לאשש את טענתם שלפיה שיתופיות נטולת היררכיות היא אמנם שוויונית, אך היא גם מתכון לבינוניות ולחוסר יצירתיות.