Henning Pauly – Credit Where Credit Is Due

הנינג פאולי נולד בגרמניה וכבר בגיל צעיר נדחף על ידי משפחתו ללמוד לנגן בפסנתר ואורגן וניגן ביחד עם סבא שלו, שלא היה נגן מוצלח במיוחד אבל ניגן באמביציה רבה ובעיקר מתוך כיף. הוא הושפע בבית ממוזיקה קלאסית מצד אחד, כמו באך ומוצארט, ומצד שני מלהקות פרוגרסיב כמו Genesis ו-Rush ומאוחר יותר הושפע מלהקות השיער של שנות השמונים כמו Poison ו-White Snake.

הטענה של פאולי לגביי סיבת הפסקת שיעורי הפסנתר שלו הייתה שהוא יודע לתרגם מתווים לנגינה בפסנתר אבל הוא לא נהנה ולא מרגיש כלום. בתחילת שנות התשעים הוא קיבל את הגיטרה הראשונה שלו ולא עזב אותה מאז, הוא רק השתפר והשתפר, הוא טס ללמוד בברקלי, סיים ומצא עבודה באולפן קטן כששם הוא הקליט והפיק אומנים ובסופו של דבר גם את עצמו, את ההקלטות הוא שלח לתחנת רדיו אחת והשמועות התחילו לרוץ, מה שהתחיל כתחביב הפך לאלבום באורך מלא שקיבל ביקורות חמות מקשת רחבה של מבקרים.

האלבום Credit Where Credit Is Due הוא שילוב מעניין בין פרוגרסיב קלאסי לפרוגרסיב חדשני יותר בתוספות של ניו מטאל וביטים אלקטרונים, האלבום הוקלט בשבועיים בלבד ולכן פאולי טוען שבגלל חוסר הזמן השירים פחות מורכבים. הוא והחברים שלו היו צריכים להלחין את כל השירים ולכתוב להם טקסטים, מה שממש מסובך בתקופת זמן שכזו. חברו של פאולי מגרמניה חואן רוס הוזמן לשיר באלבום וההקלטות התחילו.

למרות שפאולי הוא גיטריסט פחות מפורסם מגיטריסטים כמו פטרוצ'י ואינגי מלמסטין הוא לא נופל מהם בשום דבר, ההבדל העיקרי ביניהם הוא שפאולי מעדיף לשמור על תדמית צנועה יותר כמו שמתברר בטקסטים של האלבום. השיר הראשון באלבום הוא "Your Mother Is A Trucker" והוא מזכיר בהתחלה קצת את Alice In Chains על רקע אלקטרוני עם הרבה משחקי אפקטים ונגינה לא שגרתית על בנג'ו. השירה ממש מזכירה את ג'ימס לברי מ-Dream Theater רק שהיא קצת משתפכת מידי.

ב-"Cure The Breach" שבא אחריו מתווספות עוד תוספות שמאפיינות את הניו מטאל, כמו היפ הופ ואקורדים פתוחים עם דיסטורשן מלא בנפח. ב-"Three" יש את אחד מהסולואים הכי יפים ששמעתי בגיטרה קלאסית ודיסטורשנים שמשתלבים איתה מצוין, אבל שוב השירה קצת קלקלה לי. את "I Don’t Wanna Be A Rock Star" אני אוהב במיוחד למרות שהוא קצת יותר פופי-מוזיקלית, הטקסט שלו עוסק בשטחיות שהפכה את תעשיית המוזיקה למפעל שמעריך יותר מראה מיכולת ויוצר אומנים מזויפים שהופכים לבובות של חברות תקליטים, פאולי כותב בטקסט שאף אחד מהדברים האלה לא נשמע כמוהו ואני מסכים.

עוד טקסט מחאה שראוי להתייחסות הוא "Radio Sucks" שבו מספר פאולי על נסיעה ארוכה באוטו עם חברים והאזנה לרדיו הממוסחר שממשיך להשמיע את אותם שירים שמחים שלא אומרים שום דבר, השיר הוא יותר רוק קלאסי והטקסט כתוב בצורה הומוריסטית ומשעשעת למרות שהנושא לא ממש כזה. בסה"כ, האלבום מופק בצורה חלקה ונקייה ונשמע מצוין, לפאולי מגיעה גם הערכה על היכולת לכתוב מוזיקה מצוינת בזמן קצוב מאוד וגם להישאר נאמן לעצמו ולכתוב טקסטים שלא לכולם יהיה קל לשמוע. האלבום מומלץ גם לאוהבי הניו מטאל וגם לאוהבי הפרוגרסיב.