High On Fire – De Vermis Mysteriis

הנה הקסם של High On Fire – הם בעצם כמו תקליט של Motorhead שמאטים בכוונה ! האמת היא, שלמרות שזה אולי הרושם הראשוני שקופץ מהאזנה למי שכיום נמצאת בחוד החנית של ז'אנר ה-Sludge Metal, אני מרגיש מחויב לשים על הגדרה זאת כל כך הרבה סייגים שהיא בעצם כמעט ולא רלוונטית. מי שלא זכה לראות את הופעתה של High On Fire בישראל לפני שנתיים הוא כנראה לא מעריץ גדול של Metallica. לא, ברצינות. הם פשוט חיממו את Metallica ברמת גן ביחד עם Orphaned Land לפני שנתיים פה – אז בעיקרון הם נחשפו בעיקר למעריצי Metallica שהסכימו לזרוק סכומי עתק על הכרטיס. באותה השנה הם קידמו את אלבומם Snakes Of The Divine שממנו מאד נהניתי, אבל בתור אחד שמכיר אותם בערך מ-Blessed Black Wings שיצא ב-2005, מה שגרר אותי להיחשף לאלבום לפני כן שנקרא Surrounded By Thieves אני יכול לומר שזו להקה שלא באמת הוציאה אלבום אחד רע או מביך מכל ששת אלבומיה.

אבל לפני שאני אתחיל להחמיא לאלבומם החדש של High On Fire – אני צריך לשאול אם יש מישהו בקהל שלא מכיר את הלהקה. אה, רובכם לא מכירים את הלהקה או את פועלה. הבנתי. יש פה מישהו שלא מכיר בכלל את המונח Sludge Metal וזה פשוט נשמע לו… זר ? אם כן אני צריך לטרטר אתכם לקרוא באינטרנט על מהו Sludge Metal – אבל גם אחרי קריאה מהירה והאזנה קצובה ל-Eyehategod אני לא חושב שיהיה אפשר לעמוד על נפח הז'אנר. כי Sludge Metal, בדומה ובשונה גם יחד מ-Grindcore – זה פשוט ז'אנר שנפרס כמעט על סגנון הפקה, יותר מאשר מאפיינים מוסיקליים. High On Fire היא ל-Sludge Metal מה ש-Megadeth היא לסגנון ה-Thrash Metal בגדול – להקה מלודית בהרבה מרוב נציגות הז'אנר, בעלת יכולת נגינה יוצאת מן הכלל, ראש מוסיקלי מצוין לכתיבה של להיטי מטאל מרהיבים, חשיבה פרוגרסיבית לעתים ולעתים סתם משתלחת ואגרסיבית, ומנהיג להקה שהוא סולן / גיטריסט שיצא מלהקה מפורסמת אחרת הקשורה לעיצוב הז'אנר. במקרה של High On Fire – האדון Matt Pyke הגיח לתודעה באמצעות Sleep המהוללת עליה השלום. להבדיל אלף הבדלות מה-Thrash Metal של Megadeth – לא נראה ש-High On Fire ממהמרים לשום מקום, מה שנותן להם מספיק זמן לשבת ולכתוב אלבומי ענק ולעשות טורים בתור להקת החימום של להקת הרוק הכבד הגדולה בעולם.

אז אלבומה החדש De Vermis Mysteriis הוא, כמה מפתיע, לדעתי אלבומם הטוב ביותר. אני יכול גם לגבות את זה עם ניסיון – הוא לא צורם וחוראני כמו Surrounded By Thieves והוא גם לא פרוגרסיבי כמו Death is This Communion. De Vermis Mysteriis הוא בסופו של דבר אלבום שלעתיד ייזכר בתור האלבום שהציב את הסגנון המוסיקלי של De Vermis Mysteriis בצורה מוחלטת, ומפה אפשר רק לומר על הלהקה שיצירותיה דמו או לא דמו ל-De Vermis Mysteriis. לא מדובר באלבום של פעם בעשור מבחינתי, אך כן מדובר בלהקה שהולכת ומתפתחת מבחינת הכישרון שלה והגישה שלה למוסיקה – והפעם כשהם חמושים בהפקה כבדה במיוחד שהופכת את כל צלילי הבס והגיטרות לסופות רעמים מוסיקליות – אפשר לומר ש-High On Fire הגיעו לנחלה.Serums Of Liao הוא השיר הפותח – ולמרות המסורת של הלהקה עד כה להתחיל בהפצצה מהירה – הפעם מדובר בשיר שנדמה כאילו הגענו באמצע פרק של סדרת טלוויזיה. כבר מההתחלה ברור לנו ש-High On Fire מקעקעים את המהות המוסיקלית שלהם בכוח על מי שלא הבין במה מדובר. מטאל רוקנרולי, כבד וקיצוני, הנביחות של Pyke נשמעות כמו Lemmy צעיר ומסטול, הגיטרות שלו מנסרות כמו Kyuss או Corrosion Of Conformity שהתמקמו בתוך טנק, הבס והתופים מפציצים החוצה, ונהיה יבש כמו מדבר בגרון דקה אל תוך השיר רק מלשמוע את המוסיקה. Serums Of Liao הוא שיר נחמד,אבל הוא יותר עובד על תקן "אנחנו High On Fire וזה מה שאנחנו עושים" לעומת השירים העוקבים. Bloody Knuckles כבר מרים את הרף של ההרכב למקומות חדשים. אין ספק שהלהקה הזו מוכיחה החל מהשיר השני באלבום שהם לא באו לשחק בקקי, הם התכוונו מלכתחילה להעלות את המצוינות שלהם – ולא צריך את מעברי התופים המטורללים על מנת לאמוד את הנושא ש-Bloody Knuckles עובד בדיוק ככה.

אבל השיר שקנה אותי מגיע ישר אחר כך. Fertile Green מתחיל עם פתיח תופים מלודרמטי וכובש – וישר אח"כ דוהר בשעטה במורד המדרון כמו שור זועם. לדעתי מדובר בשיר הטוב באלבום, לא ארוך אך לא קצר מדי – מספיק מכיל מקום להתפתחות אחרי הפתיח המרהיב ונותן גם מהצדדים המלודיים של הלהקה וגם מהצדדים הכבדים יותר. אם מישהו מרגיש שהנסיעה הזו מהירה לו מדי – ולא ככה הוא רגיל לשמוע Sludge Metal – מגיע Madness Of The Architect ישר אחר כך ומחזיר אותנו לריפים איטיים ומלוכלכים, וגרון ניחר וקולני. Samsara הוא פתיח מלודי ואינסטרומנטאלי ל-Spiritual Rites שמערבב בין מטאל, רוקנרול ואלכוהול רע תחת השמש הקופחת – אבל היצירת מופת פה מגיע בדוגמת King Of Days. פה הלהקה באמת לא חוסכת באמצעים ומביאה לשולחן את כל הארסנל המוסיקלי שלה. אין ספק ש-High On Fire יודעים לשחק בליגה של הגדולים עם השיר הזה, ויכולים מבחינתי לעמוד ליד Mastodon ו-Gojira אשר לא מהססים על ימין ועל שמאל להרהיב במוסיקליות שלהם. High On Fire לא טוחנים את הקונספט הזה עד דק – אבל כן מצליחים להרים מספיק את הסטנדרטים כדי שכל מי שנחשף אליהם יזהה אותם בתור כוח שיש להכיר בו. השיר היחיד שמרגיש לי מעט נדוש הוא Romulus and Remus שמרגיש בדומה לשיר הפותח כתצוגת "זה אנחנו ברגיל" של High On Fire – אבל מי שהחמיץ בדרך את שיר הנושא הבומבסטי עשה לאלבום עוול.

בגדול – זהו איננו אלבום ארוך. שמונה שירים וסגרנו את הבסטה, אבל כל שיר פה עושה את העבודה – וגם בשירים החלשים שלהם High On Fire מוכיחים שהם יודעים מה ההבדל בין לעשות "סתם עוד אלבום לא רע" לבין "לעשות בכוונה תחילה אלבום טוב". הם לא יתנו לחובבי הז'אנר לחשוב שהם נופלים לאסכולה הראשונה – ויישארו כל עוד הם יכולים בצד הטוב של המתרס הזה. חובבי ה-Stoner וה-Sludge שמשום מה לא נחשפו אל הלהקה הזו עד עכשיו – זה ממש לא בסדר מצידכם ואתם מקבלים על כך גם הערה בתעודה. מטאליסטים אחרים שלא מבינים מה הז'אנר הזה – זהו אחלה של אלבום להתחיל איתו – בתור נציג הז'אנר שמכיל כל כך הרבה אלמנטים מכיפת הסוגה הכה רחבה. מומלץ בחום.