Hollenthon – Opus Magnum

שבע שנים זה המון זמן, הרבה מאד זמן. אני יודע שמעריצי Testament חיכו הרבה יותר, אבל לפחות הם זכו למספר לא מבוטל של הוצאות אחרות מלהקתם האהובה, בזמן שאנחנו לא שמענו כלום מאחת הלהקות הייחודיות שידע ז'אנר המטאל. Hollenthon האוסטרית, למי שלא מכיר, עושה סוג של "דארק" מטאל אפי-סימפוני, ולפני שתגידו "עוד פעם הוא עם הלהקות הארורות שלו", תרשו לי להסביר שמדובר במוזיקה שמזכירה מאד את Therion עם קורטוב של Bal-Sagoth – כך שלא צריך להיבהל.

אני לא יודע מה היה המניע של חברי Hollenthon לעבוד על חומר חדש (למרות שיש לי ניחוש, בהמשך), אבל מי אני שאתלונן, With Vilest Of Worms To Dwell היה אחד האלבומים האהובים עלי ובזכותו נסללה לי הדרך להיכרות עם הרבה להקות מעניינות בתחום. רק מלחזור ולהקשיב לו אחרי כל-כך הרבה שנים הביא לי צמרמורת וכאפה של נוסטלגיה… בקיצור, אתם חייבים להקשיב לאלבום הזה לפני שתמשיכו לחדש, עוד תודו לי על זה.

בכל אופן, כמו שאמרתי, Hollenthon חוזרת אחרי 7 שנים של שקט עם אלבום שלישי בשם Opus Magnum ואמנם לנו זה נראה כמו נצח, אך אצל חברי הלהקה, העסקים כרגיל וכך גם האלבום – הוא נשמע כמו המשך ישיר לזה הקודם. אפשר לחשוב שבמהלך כל הזמן הזה משהו ישתנה אצל Hollenthon, אבל חוץ מגישה יותר אגרסיבית ונגינה יותר הדוקה, מדובר באותו סאונד ובאותם צלילי מטאל סימפוני שכל-כך מזוהים עם הלהקה, כך שכבר מהשיר הפותח "On The Wings Of A Dove" אפשר להרגיש בבית.

חצוצרות, שירת מקהלה וריפים מהירים של הבי מטאל גורמים לשיר להישמע כמו משהו ש-Therion היו עושים לפני כמה שנים, אך מהר מאד קולו המלוכלך של Martin Schirenc מזכיר לכולם שמדובר באוסטרים עצבניים ולא בשוודים מתלפלפים ("קומדי סטור", מישהו?). עם השיר השני "To Fabled Lands", הלהקה חוזרת להתמקד במה שהיא עושה הכי טוב – סוג של דת' מטאל מלודי על רקע שירת מקהלה וכלים סימפוניים. Martin מוביל את השיר עם קולו דרך ריפים נהדרים וצליל באס עמוק, עד שלפתע פורצת שירת קלין, שלוקחת את השיר לכיוון שונה לגמרי עם ניחוח אוריינטאלי.

זו לא הפעם הראשונה שהלהקה פונה לצלילים מזרחיים (לאו דווקא תיכוניים, אלא גם אתניים) וגם לא הפעם האחרונה – השיר שסוגר את האלבום, "Misterium Babel", מביא מנה הגונה של מטאל אתני עם פתיחה שלקוחה מאיזה מזמור של עפרה חזה. זהו שיר מאד אווירתי ועבור הלא ישראליים שבינינו הוא אף ישמע מעניין, אבל אני לא נפלתי מהכסא. עוד פעם חלילים וסלסולי גמלים? כבר שמעתי את זה אלף פעם (מהחלון)… לפחות כל השירים שלפני זה עושים את העבודה.

"Son Of Perdition" לדוגמא הוא אחד מאותם שירים חזקים באלבום וגם הכי קליט (אין פלא שבחרו לעשות לו קליפ). הוא מתחיל עם אותו צליל חצוצרה ייחודי, אליו מצטרפים הכלים הקלאסיים ואז הכל נשבר לתוך שיר רוק'נ'רול חייתי ומדבק. הפזמון הולך לקבל את מלוא תגובת הקהל בהופעות בזכות קריאות ה-"הו" שחוזרות על עצמן והמקצב הברברי של התופים (שאגב, לא מפסיקים להפציץ לאורך כל האלבום). ה-C-Part לעומת זאת קצת מוריד את הקצב – עם שילוב השירה הנשית, באדיבותה של Elena Schirenc, אישתו של Martin – אבל מיד אנחנו חוזרים לתלם וממשיכים לתת בראש.

עובדה מעניינת שבחרתי דווקא להתייחס אליה עכשיו, היא זו ש-Martin ידידנו (שגם הקים את Hollenthon), הוא חבר בלהקת הדת' מטאל החולה והמפורקת Pungent Stench, מה שאולי מסביר את המוטיבציה מאחורי האלבום הזה וגם את מצב הרוח הכועס מאחורי המטאל הסימפוני של Hollenthon. זה גם מביא אותי להבדל העיקרי שיש באלבום הזה לעומת קודמיו – הפעם יש הרבה פחות שימוש בקטעים המבוססים על שירה נקייה או בנגינה קלילה, וחבל, כי מאד נהניתי מהשילובים האלו בעבר.

עם זאת, יש באלבום גם הרבה מטעמים מעניינים. בשיר "Of Splendid Worlds" תוכלו לשמוע סולו הבי מטאל מהוקצע ונגינת פסנתר על רקע ביצוע תזמורתי מעולה. "Dying Embers" נפתח בנגינה סמי-אקוסטית ושירה נקייה שמאד מזכירים את Amorphis לכמה רגעים. בשיר "Once We Were Kings", שהוא גם אחד האהובים עלי באלבום, יש תחושה מאד אפית, במיוחד בזכות הפזמון. בקיצור, לרגע לא משעמם. אני עדיין לא בטוח אם Opus Magnum יצליח להגדיל את הקהל של Hollenthon, אבל מה שבטוח הוא שזו אינה אכזבה למעריצי הלהקה הוותיקים או לחובבי המטאל הסימפוני. "Wiener Schnitzel" להמונים!