Holy Grail – Ride The Void

Holy Grail הוציאו את אלבום הבכורה שלהם Crisis in Utopia ב- 2010. כבר מההתחלה הפליאו לשלב מטאל קלאסי עם השפעות Thrash-יות יותר ועכשוויות יותר כמו Power Metal ו- Death Metal. אלבומם הראשון נתפש כאלבום מיתי. ניתן היה לזהות בו סממנים סקנדינביים בולטים והוא נשך כמו כלב מלחמה מהגהנום (ואלהלה) ושיסע קרביים כמו ויקינג מזוקן ומקורנן.

Ride the Void, אלבומם השני, עוסק בנפשות מיוסרות של אנשים ששלחו את האנושות והאנושיות מקרבם ובחרו לחיות בשוליים, לחיות על-ידי לקיחת חיים. ההאזנה לאלבום לקחה אותי קצת לטיול נוסטלגי במסדרונות האפלים של הסניטריום המוזיקלי של נעוריי. היא פתחה דלת לחדר אחד שבו אני מוצא את להקת Saxon האגדית על המוטיבים מלוטשי הברק והניקל שלהם, ובהמשך המסדרון אני נפעם לגלות את Juda's Priest על האופנועים ובגדי העור ואת Helloween מטיחים בי שירים על מכשפות ובדידות.

שיר הפתיחה Archeus הוא קטע אינסטרומנטלי שמתחיל בקטע פרוג איטי של גיטרה ששרה שיר אהבה עצוב ונוסטלגי יחד עם הווקאל שמלווה בנהימה חסרת מלל. ההרגשה היא כמו המתנה לקטיושה שתיפול ברגע ששומעים את השריקה. כמו לחכות לכאב החד במבושים שנייה אחרי שקיבלת שם מכה בלתי מתוכננת. אתה יודע שבום עומד להגיע וכולך חסר נשימה ומחודד חושים. ואז מגיע עונג מטאלי בסיסי עם הרמוניות שנשמעות כל כך טבעי ל-Holy Grail, וכל-כך נפלאות לאוזניו של מי שגדל בימים שבהם Krokus עוד הייתה פירמה. מוזיקת הפתיחה הזו מייד מחזירה את עבדכם הנאמן לימים שבו עוד התגאה ברעמת אריה (יותר נכון אפרו ג'ינג'י מזעזע) ולמד לבגרויות עם אזניות מלאות Maiden. ההבטחה ממשיכה בשיר השני, Dark Passenger, שטס אליי כרכבת מהירה בריף עצבני שחותר למגע בכל מחיר. אני שומע את הקצב והגיטרה של Judas Priest נושקים לדרמטיות של Helloween ואני מרגיש את הכוח, האנרגיה. עם זאת השיר ארוך לי מדיי. בשלב מסויים הוא הופך למעט מונוטוני ומתמשך ואני מגלה שהוא הפך לרקע כשאני קורא את מוסף "הארץ". כשהאינטלקט מאפיל על הדחף המטאלי שלי אני יודע שמשהו לא כשורה – או שאני חולה או שהמוסיקה נבלעה ברקע כי היא משעממת, ולא היה לי חום. אז אולי השיר לא משעמם – אבל ברגע שהוא נמתח כמו מסטיק איבדתי עניין, למרות גיטרה סולו מצוינת בסיום שמתכתבת עם אדי ואן-הלן בימיו ה"קופצניים".

את הפיצוי קיבלתי בשיר Bleeding Stone שהביא לי בראש. השיר בנוי מסביב לריף קצבי ובלתי נשכח. התופים יצאו למלחמה נגד הגיטרות והמנצחים היחידים הם אנחנו. "מה הטעם בלחיות אם לא מקבלים את הכאב?" שואלים אותי בפתיחה ואני מסכים ומתענג על כל דקירה בעור התוף. הווליום המטורף שמכה בי עושה שמות באזניי בנות הארבעים פלוס, אבל העונג שמשתחרר כמו וניל חם וסמיך בורידים עושה לי אורגזמה מוזיקלית קטנה. קטעי קישור שמזכירים לי את Malmsteen וליווי קולי שבין Anthrax ל-Megadeth ואני בוכה מאושר. כמו קרמשניט אחרי 20 שנה של צום סוכרתי. השיר Ride the Void מתחיל כמו בלדה. יש בו משהו שהזכיר לי קצת כפר אנגלי לפני 300 שנה. ואז הקצב מגיע. 30 טון מטאל בשנייה. Satriani יכול להתקנא בנגינת הגיטרה המעולה שנוסעת על פני הכביש במהירות מטורפת, נמנעת מרמזורים וממהרת להגיע אל הבטן הרכה שלי. השיר מדבר על ריקנות, על כלום, על רצון למשמעות, ובא לי לצעוק ללהקה ש"הנה", "זו המשמעות! מטאל שעושה למאזינים טוב!" אבל הם לא יכולים לשמוע אותי כי המוזיקה מכסה על הכל. שאפתנית וקולנית ועוטפת. תענוג.

הפתיחה של Too Decayed to Wait כבר ממש הביאה לפניי את Anthrax כפי שכלב מביא את העיתון לבעליו בבוקר. מצד אחד זה כיף שמישהו עושה בשבילך את העבודה, ומאידך העיתון רטוב מרוק וקרוע בקצוות. המקצב טוב, השירה וירטואוזית כתמיד, אבל משהו לא עובד פה. היות והביקורת הזו נכתבת ממש 2 minutes to Pesach אני מרגיש כמו הבן ש"לא יודע לשאול". משהו פה לא ממש עובד לי ואני לא יודע מה. מטאל חזק וקצב טוב אבל לא מעניין. תפל. אולי היה צריך להוסיף קצת חזרת שתפתח את הסינוסים בכאב חריף.
Crosswinds מתקן את העוול. שיר מצויין שמקפיץ אותי במלודיה שעושה שמח בלב יותר מחבורת כלייזמרים בבר-מצווה בכותל. אני רוקד בכל הבית. קופץ כתיש מוכה עגבת ומניע בראשי בלי סוף. אני שוב בן 17. אין מלים לתאר את הכיף בשילוב של קצב מעולה, שירה מלודית ו-Growl פה ושם. כמו המשפט המסיים את השיר: Just enjoy the ride. ואני נהניתי כמו שמזמן לא.

Sleep of virtue שיר מצויין. משהו שברוס דיקינסון היה מתגאה לשיר וסטיב האריס היה מאד רוצה לכתוב. שיר שהייתי שמח להתעורר אתו בבוקר (לזוועתה של היפה שלי). אמירה רוקיסטית ששואבת ממקורות הרוק הכבד כמו גם מויואלדי בארבע העונות. משהו סימפוני במטאל שאין ולו קשר קלוש ל-Symphonic Metal. כיף. The Great Artifice נפלא. הוא מרגיש באוזן כמו לנעוץ את השיניים בנתח בשר גדול אדום ועסיסי בידיים חשופות ובלי להתחשב באף אחד. נתח מובחר של מוזיקה שהצליח לייצר אצלי רגעים של התעלות הרוח בגיטרה שמלטפת את הקלאסיקה, וכעס של מתאבד שיעי ברגעי Growl יוקדים. בכלל, השירים הטובים ביותר באלבום בעיניי הם אלו ששילבו בין קלאסיקה Malmsteen-ית לגראולים בסגנון מקס קוואלרה ו-Sepultura.

הגיטרה הקלאסית של Wake Me when it's Over לא שייכת לכלום. ניסו לרגש? להיות "מוזיקליים"? פלצפנות מיותרת בעיניי. אם כבר לייצר משהו נוגה ועם גיטרה קלאסית אפשר להשקיע קצת יותר. עצם זה שהקטע מתחיל וכבר נגמר מראה שלא ייחסו לו חשיבות רבה. אז למה בכלל? ל-Holy Grail הפתרונים. שיר הסיום Rains of Sorrow הוא נוגה יותר ולפי מה שמופיע באתר הלהקה מושפע ממחלתו של בן משפחה של אחד מחברי הלהקה בסרטן. מעין בלדת רוק בסגנון שנות השמונים כהלכתה. לא מריח ולא מסריח היה אומר אבא שלי במבטא רומני כשדיבר על הפוליטיקה בימי בגין. זה מה שאני מרגיש לגבי השיר.

השירים האחרונים באלבום אינם מספיק מובחנים לטעמי. הם כאילו מהווים רצף אחד מתמשך. האלבום ארוך מדיי ונשמע אחרי 30 דקות של האזנה כמו גומי לעיסה שנמתח ונמתח. השירים באלבום שלא הזכרתי יצרו אצלי תחושה של ה"מה נשתנה הלילה הזה". המטאל כתוב מצויין. הטכניקה מעולה. ועדיין משהו שם לא נושם לי, ולא ממש משכנע את בלוטות השמע. כאילו היה דדליין ומספר שירים שהתחייבו לו והכל נעשה טכני וללא נשמה מרגע מסויים והלאה. סולואים של גיטרה שמכסחים באוזן בצורה הכי מדוייקת שאפשר. קצב רצחני וזמר ששר לעתים כמעט כאילו שהוא על במה לצידו של פרדי מרקורי. וזה עדיין הופך למשהו ברקע. לא משכנע. זה נחמד אבל לא מפיל מהרגליים. זה לא משעמם אבל גם לא ממש גורם להשתוקק לשיר הבא בסקרנות שיכולה להרוג חתול.

בהסתכלות על האלבום מצוין. אלבום חדש שנשמע כמו משהו ששמענו כבר 666 פעמים קודם לכן. וזה הטוב וגם הרע. מנחם כמו גפילטע לרומני ומאידך משעמם כמו אותו מאכל למי שדובר ב-ח' ו-ע'. מי שאוהב מטאל בסגנון שנות ה-80' שכתוב מהוקצע ומדוייק ייהנה מרוב השירים – כמוני. מי שמחפש מטאל עכשווי, משוכלל, עם היפ-הופ ונגיעות פאנק _בפ' דגושה או רפה גם יחד) עדיף שיימנע. פרט לכמה נסיונות להיות מוזיקליים מדיי מחד ופלצניים מאידך האלבום עושה את העבודה. הרבה יותר טוב מ"אחד אלוהינו". לפחות בעיני הכופר שלי.