Huntress – Starbound Beast

אני לא התלוננתי שאין דבר כזה Heavy Metal טוב בשנות העשרה של ה-2000, אבל למקרה שרציתי להתלונן, איזה כיף שיש דבר כזה. האמת היא, שיש ל-Huntress יתרון שיווקי לא הוגן באופן מוחלט על הרכבים אחרים מהז'אנר שצצו לאחרונה. לעומת Enforcer הנהדרת והצעירה או Slough Feg הותיקה והעיקשת, הנה באה לה Huntress עם כל ה…סקס אפיל הזה… ונכנסת לתודעה של ציבור מאזיני המטאל כמו שג'סיקה ראביט נחקקת בתודעה של צופי "מי הפליל את רוג'ר ראביט".

יש מצב ש-Huntress עדיין לא קנתה את מקומה בשוק. Starbound Beast הוא רק אלבומה השני של החמישייה אשר קמה על גופתה של להקת Professor, כאשר Jill Janus, סולנית הלהקה, הצטרפה אליהם כאשר עברה ללוס אנג'לס.
הלהקה מנגנת Heavy Metal, ואני יכול לנסות למתוח את זה לכל מיני כיוונים של Power Metal, Speed Metal ואפילו קצת Doom Metal – אבל בסופו של דבר, מדובר במה היה קורה לו היו מערבבים את Painkiller של Judas Priest עם Don't Break The Oath של Mercyful Fate ו-The Final Command של Wasp – ותוקעים בפנים המון רשע בלונדיני ועם גלימה שחורה.

מי שהכיר את Huntress מאלבומה הראשון – Spell Eater – שהיה אלבום מטאל מלודי חמוד אבל לא מרשים במיוחד – מחכה לו הפתעה לטובה עם Starbound Beast. נתחיל מזה שהמוסיקה הרבה יותר בשלה, הרבה יותר מלודית במקביל לפראות של הז'אנר, ונשארת נאמנה לכתבים העתיקים בתחום ולחוקי הסוגה, ועדיין לשמור על ערנות ברורה וכוח מוסיקלי פורה.
הסולנית Janus שומרת על כריזמה גבוהה גם בקולה הצרוד יותר וגם כשהיא שרה שירה מלודית. היא מחזיקה את הטונים הנמוכים בצורה מצוינת ומכשפת, ושם שיא כוחה – אבל כשמדי פעם מבליחה הצרחה הגבוהה והמשתקת, זה עובד בדיוק. היא לא סתם נשמעת כמו המכשפה מהמערב, היא גם מתלבשת כאחת, ותורמת נדבך נוסף לפאתוס המטאלי של הלהקה – כאשר היא מובילה אותם כמו מכשפה אסלית של רוקנרול ומטאל טהור.

אפשר לומר ש-Huntress מקדשת את הגימיק, שלדעתי הוא די בזוי, של להקה שדואגת לחמש את עצמה בזוג ציצים ורגליים ארוכות ובכך לתת לעדת החרמנים הפאנו-גלובלית של המטאליסטים באשר הם לפקוד את הופעותיה כי… וובכן, כי הם חרמנים – בעוד שלמטאליסטיות הצעירות יותר יש סוג של מודל חיקוי הולם ומחמיא. זה לא עובד ככה ב-Huntress – לא בכל צורה. ברור שיש זמרת מטאל מוכשרות, יש המון כאלה, מן הסתם – אבל זה נדמה כאילו לולא Janus עצמה לא הייתה דואגת לחשוף את עצמה בלבוש מינימלי של ביקיני פלוס שרשראות וגלימה אפלה – איש לא היה מסוגל למצוא את הקול שלה מחמיא, מלבד חובבי הז'אנר.

אין ב-Huntress משהו שמתחנף למאזין מבחינה מוסיקלית. מדובר ב-Heavy Metal ו-Speed Metal שורשיים, שיסודותיהם מוצקים באבות הז'אנר – והם מוכרים את עצמם כחוויה מרושעת ושטנית שגם זוכה לתת בראש. למעשה, אם יש להקה שהייתי שם ליד Huntress היא דווקא Ghost, שגם הביאו את המטאל השורשי שלהם לחזית הבמה לא מעט בזכות הגימיק המופתי של אנונימיות של אלמתים וכריזמה של סולן מטאל ששוות ערך לזו של, וובכן, מטיף דת. גם Ghost מושפעים מה-Occultism שדבק ב-Mercyful Fate – והמוסיקה שלהם גם מאד שואבת ממלכת הז'אנר הדנית הזו – אבל בעוד השירה של Ghost לוקחת לכיוונים מיינסטרימים יותר, כדוגמת Blue Oyster Cult או Yes – דווקא פה היחס מתהפך שמדובר ב-Huntress. אין ספק ש-Janus מאד מושפעת מהעבודה של King Diamond, ואין ספק שהלהקה מאד אוהבת את האלבומים המוקדמים של Mercyful Fate, אבל לא פה הכל נגמר.

מהשירים הפותחים – פתיח קצר ואינסטרומנטאלי שמוביל לשיר הפוצח Blood Sisters – אפשר לקלוט גם אלמנטים של Venom, Girlschool ומעט Metallica ו-Accept. הטקסטים עצמם נוטפים סקס וזימה מצד אחד, כיאה לז'אנר – עם רומנים לסביים מחוץ לחוק או ציד גברים לטובת הנאה מינית כשהאישה היא הדוברת, אבל לצידם גם סיפורי מדע בדיוני ואימה כמיטב המסורת של Lovecraft, כדוגמת שיר הנושא או Zenith שמרגישים שניהם כמו מסע בשביל החלב ומעבר לו.

גם אלמנטים של Doom Metal מבהיקים להם מדי פעם, והשירה המפויחת של Janus שמבהיקה לדלג בין מלודיות מיוסרות לבין נהמות מטאליות הופכים את הפרזנטציה שהיא Starbound Beast לאלבום מטאל שהוא קצת Guilty-pleasure, מאד כוחני, ובגדול – אם אתם אוהבים או סולדים מהסקסיזם משולח הרסן – האלבום תופס את האוזן, קליט וקולע.

שירים מומלצים: Fuck You To Death שנכתב גם בעזרתו של Lemmy שגם מצא את הלהקה הזו מרעננת, Orcale הנהדר ו-Zenith הסופר-קליט שנתקע לי בראש כבר ימים, עם הקליפ שממצה את הלהקה לטובה ולרעה גם יחד.