Hypocrisy – End Of Disclosure

אני מת על Hypocrisy. אני אוהב כמעט כל מה שהלהקה הזאת הקליטה בקריירה הארוכה שלה. אני אוהב את המגוון הווקאלי של הסולן Peter Tagtgren, את הסאונד המלוטש אך כבד, את הנושאים שהלהקה עוסקת בהם. אם Tagtgren היה אישה יפה, או לפחות גבר פחות כעור טילים – הייתי לוקח אותו כאישה שנייה.
ולכן למרות שהלהקה ממשיכה להנפיק אלבום אחר אלבום של דת' מטאל מלודי, ולמרות שלא כל השירים היו ברמה שווה, ולמרות ש Peter חביבי מעורב גם בפרויקט מוזיקה גות-אלקטרונית מזוויע בשם Pain, שזה סוג של תיאור של התחושה שעוברת לי במוח כשאני מאזין לו: שמחתי להאזין לפרומו של האלבום החדש של ההרכב הזה.

End Of Disclosure נפתח עם שיר מקצב ביניים מלודי, מלווה קלידים בסגנון הקלאסי של Fractured Millennium או Roswell 47, יעני סוג של דת' מטאל מלודי, לא מתוחכם מידי, אבל כתוב טוב – ששוב מפגין עד כמה Tagtgren יודע להישמע כמו 5 זמרי דת' מטאל שונים בשיר אחד, או כמו זמר אחד עם סכיזופרניה קשה, או כמו זמר אחד אחרי כמה לגימות שונות של מי מלח, או..הבנתם את המסר, הוא מגוון.

Tales Of The Spinless מעלה את מפלס האלימות מכפה בת ימית עדינה לפנים תוך איום סמוי, לאלה ג'וארישית לראש עם קללה בערבית ו "איטבח" במרכזה. Tagtgren מוכיח שהדת' שלו לא חייב להיות מלודי אם הוא מרגיש לא חביב, ורק לקראת הפזמון נותן ריף מלודי יותר שמאט קצת את הקצב של בתי השיר.

השיר הזה ישב בול אצל אלה שאהבו את האלבום השני של Bloodbath והשירה של Tagrgren בו, שלטעמי הייתה טובה בכמה דרגות מזו של Akerfeldt חביב הפרוגיסטים. נכון, ל Akerfeldt יש גראול עמוק מרשים, אבל Peter פשוט מסוגל להרבה יותר – גראולים נמוכים, צרחות גבוהות, צוות דמויות בלאק מטאל, חוץ מיודל הוא עושה הכול. לקראת האמצע השיר מביא באיזה ריף שבירה מעולה, משהו בסגנון של דת' מטאל שנות התשעים המוקדמות שעשה לי נעים בפופיק (TMI? אולי).

The Eye הוא שיר איטי שנמשך לאורך זמן, קשה שלא לאהוב את הריף של הבתים, בסיסי, אבל כתוב טוב, עם מקצב גרוב דת' מטאל קליט, הסאונד – גם תוצרת Tagtgren בעצמו, משובח – אפשר להבין למה כל כך הרבה להקות שוכרות אותו כמפיק, הוא יודע לגרום למטאל קיצוני להשמע טוב.

United We Fall אולי נשמע בהתחלה כמו עוד קטע מלודי מלווה קלידים, אבל הוא עובר די מהר למקצב רצחני, מהסוג של דת' מטאל מבוסס פאנק והארד קור שהיה נפוץ כל כך בתחילת דרכו של הסגנון בסוף שנות השמונים, אחלה דבר.

Double Zero הוא כבר מטאל מלודי לכל דבר שנפתח עם משהו שהיה יושב טוב גם באלבום אמצע-הדרך של Dark Tranquility או In Flames, פה – אני מודה, Tagtgren קצת עיצבן אותי עם השירה, סוג של שירת חצי-גראול חצי לפריקון צרחני, שעשה לי זכרונות לא נעימים של Danny Filth טפו טפו. בקיצור, לא התחברתי. חבל – כי השיר עצמו להיט דת' מטאל קצבי שאפילו הולך על הקו שבין דת' ל Thrash בחלק מהריפים.

בואו נקפל את העניין – אחלה אלבום, הלהקה הזאת לא הוציאה יותר מידי כאלה לא טובים – זה לא מחדש, זה לא ברמת גאוניות כמו האלבום The Final Chapter המעולה, אבל זה אחלה דת' מטאל, מלודי ברובו, שאין לי שום בעיה לחרוש הלאה גם לאחר שכתבתי עליו.