I’, The Mask – In Flames
- Voices
- I, The Mask
- Call My Name
- I Am Above
- (This Is Our) House
- We Will Remember
- In This Life
- Burn
- Deep Inside
- All The Pain
- Stay With Me
לקח לי "קצת" זמן לכתוב סקירה על האלבום הזה של In Flames, אני מודה. הבעיה שלי ידועה לכל מי שמכיר אותי ואת הטקסטים שלי, אני לא יכול לכתוב על מוזיקה בלי לרדת לעומקה, אני לא מסוגל לשמוע את האלבום פעמיים ולהקיא טקסט, זה פשוט לא אני. וזה לא שהאלבום הזה מכיל מורכבות שקשה היה לי לעבד, ממש לא, הוא פשוט היה סמל למחסום הכתיבה הארוך ביותר שהיה לי אי פעם. אבל עזבו אתכם מהשטויות האישיות שלי, בואו ניגש לעניין.
אני לא ממש יודע לשים את האצבע על הנקודה המדויקת שבה אינפליימס נכנסו לי ללב, אבל מהרגע שזה קרה ועד לדקות אלה ממש, אני רק יותר ויותר אוהב את מה שההרכב הזה מייצר. שנת 2018 הייתה שנת השיא בעניין הזה, בשנה הזו ראיתי את ההרכב הזה לראשונה על במה, כשברבע השעה הראשונה הייתי במרחק יריקה מהם, צילמתי את השוודים החביבים עלי עבור המגזין עם פה פעור וצמרמרות מתמשכת. כשפרק הזמן שלי ליד הבמה אזל (מאפשרים לצלמים לצלם רק ב 15 הדקות הראשונות להופעה, אח"כ הצלמים הופכים לאנשים רגילים) נבלעתי לעצמי בשורות הראשונות ליד הבמה וחוויתי חוויה דתית כמעט, אותה הארה ועוצמת רגש נדירות שרק מוזיקה יכולה לייצר.
בואו נדבר קצת על I’, The Mask , אלבום בר המצווה של הרכב המלודת' המצליח ביותר בעולם בימים אלו – In Flames, בסיידר?
את האלבום הזה שמעתי כמה עשרות פעמים, הספוטיפיי שלי כבר מתעצבן עלי כאשר אני מקליק על עוד שיר מהאלבום הזה, שמעתי כל סינגל ששוחרר לפני צאתו הרשמית, שמעתי את האלבום עם הפצתו הדיגיטלית ואז קיבלתי עותק פיזי, זוג שאני אוהב במיוחד קנה לי אותו ביחד עם עוד כמה פריטי מרץ' ייחודיים בהופעה של אינפליימס בלונדון. אז כשאני מחזיק בידי אוסף שזכה לכותרת "My Friends Went To An InFlames Show And All I Got Is This Awesome Merch-Pack" – יכולתי סוף סוף לשבת ולכתוב את הטקסט הזה. לקחתי את חוברת הדיסק, שמתי אוזניות וצללתי אל העולם השמח\אפל ואפוף הלהבות של אחד ההרכבים האהובים עלי.
אם יצא לכם לקרוא סקירות שכתבתי בעבר, בעיקר סקירות לאלבומים שאהבתי במיוחד, אתם בוודאי יודעים שאני תמיד מחפש את נקודת ההשקה שלי עם הטקסטים, וVoices , השיר הפותח נושא בתוכו נקודה כואבת לכל מי שחרדה רודפת אותו מדי פעם – הצורך הזה לגיוס כוח עזר חיצוני לשליטה באופל המתקרב. נשימה איטית וקצובה, הדרך שלנו לסמן לגוף שלנו שהוא צריך להירגע. המוזיקה עצמה היא אינפליימס של אמצע הדרך – מלודית במידה, אלקטרונית במידה ועם סולו נפלא לקראת סוף הדקה השלישית של השיר. אינפליימס דופקים רברס ל Reroute To Remain כשהם צועדים אל שיר הנושא של האלבום – I, The Mask .השאגות אל אנדרס מכות בנו מהשנייה הראשונה, הקצב מהיר והתופים של Tanner Wayne רצים מתחת לכל מבנה השיר, מניחים בסיס נהדר מתחת לרגליו, הקטעים המלודיים מורידים מעט את הקצב וחודרים לאט לאט מתחת לבשר המאזין (עבדכם הנאמן, במקרה הזה).
מדלגים קצת קדימה ונוחתים נחיתה רכה במיוחד על I Am Above, המנון ההעצמה לנפש הבודדה והסינגל הראשון ששחרר ההרכב מהאלבום הנהדר הזה. טהרנים ואוהבי אינפליימס של פעם ידלגו על Follow meשמגיע מיד לאחר מכן, על צליליו הארוכים ועל המלודיה הפשוטה והנעימה שלו, הם גם ידלגו על הנגיעות האקוסטיות ועל הסולואים הנהדרים שרותכו יחד לכדי המנון פשוט ואווירתי.
אבל מה מבינים הטהרנים? הם לא מבינים כלום, הם גם יתחלחלו משירת הילדים בתחילת (This is our) House. ואחרי שיתחלחלו ממנה הם יבעטו בפזמונים ובבתים שיגיעו אחריה. ואני? אני אתעטף לי בשמיכת הבית שלי, אטפס איתה לצד ה Jester של אינפליימס עד לראש גג הבית המטאפורי של היצור האפל הזה ואצטרף אליו ואל הקריאה שלו.
קצת כמו שניגשים אל הפאוור מטאל, לוקח זמן להשתחרר ממעטה הציניות והביקורת המכסים אותנו בזמן שאנחנו מאזינים לאלבום הזה, אבל ברגע שזה קורה, הקסם של אינפליימס עובד בשיא העוצמה ואפשר באמת ליהנות מהאלבום הזה. עזבו ליהנות, רק כשזה קורה אפשר לכתוב סקירה שתשקף תחושה אמתית ולא מתנצלת בפני טהרני המטאל השבדי. מדלגים קצת קדימה אל Burn שמגיע אלינו בשיא הכוח, השיר נפתח במהירות ובאגרסיה מתפרצת, התופים המהירים של Tanner Wayne מלווים את השאגות של אנדרס עד שהם מגיעים למה שהופך את אינפליימס לתופעה המדהימה שהם – מלודיות משכרות עד כאב. וכך ממשיכים שני האלמנטים הללו להזין זה את זה, מהירות ואגרסיה שפוגשות מלודיה ורוך כמו במרוץ שליחים של שלוש דקות וארבעים וארבע שניות. והופ, השיר נגמר לפני ששמתם לב בכלל, כמו כל הדברים הטובים.
Deep inside שמגיע לאחר מכן הוא השיר עם הפתיח המזרחי ביותר שיכולה להקה שבדית להפיק, הפתיח הגאוני הזה הופך להיות הריף המוביל של השיר הנהדר הזה.
המנגינה הזו זורקת אותי שוב אל שירים שהתחילו את תהליך השינוי של הלהקה הזו, אינפליימס פיצחו את הDNA של עצמם בצורה כ"כ טובה שהם מסוגלים לדגום ולסמפל את עצמם בלי לחזור על עצמם מצד אחד, אבל עם היכולת המדהימה להישמע מוכרים כ"כ. השיר הזה מתפתח ועולה במדרגות של עוצמה וכאב לכל אורכו , שקט המוביל אל כעס ועוצמה, נגינות גיטרה חרישיות שהופכות לזעקות אימים, שירה נקיה על מגש של צרחות אימים. – אינפליימס במיטבם.
מדלגים על שיר אחד ומגיעים ל Stay with me, השיר שסוגר את האלבום הזה, שתי דקות שלמות של שירה שקטה וכואבת של אנדרס המלווה בפריטת גיטרה נקיה, פתיח ארוך, אבל זה עובד להם יופי. התופים נוספים לחגיגה בשלב הזה, בונים את השיר לאט לאט לעוד דקה חצי שלמות. ואז, כשנדמה כשהגענו לסוף השיר, הקליימקס מגיע. האם בזבזתי פיסקה שלמה כדי לתאר את מבנה השיר? כן, כחובב מוזיקה שלא מייצר מוזיקה בעצמו אני מוצא את עצמי מתפעל משיר שבנוי כמו שצריך, טוען רגש, עוצמה וכוח טהור אל תוך המאזין. וההרכב הזה הגיע לדרגת מומחיות בתחום הזה.
לסיכום, אני לא מצטרף למבקרי ומקטרגיי האלבום הזה, אני חושב שמדובר בעוד אלבום טוב מאוד של ההרכב השבדי הזה. לא, זה לא האלבום הטוב יותר שלהם, אבל זה אלבום שעומד בציפיות שלנו, כחובבי אינפליימס, הנוסחאות עובדות כמו שצריך, המלודיות נוגעות במקומות שצריך והשפה שהם ייצרו לעצמם מבהירה לכל מי שמכיר את היצירה שלהם שמדובר באלבום של אינפליימס. זה לא משנה לאיזה חלק של האלבום תדלגו או על איזה פזמון תנחתו, מיד תזהו את הנעימה ותבינו שמדובר באלבום של אינפליימס.
וזה סוד הקסם כולו, לא?