Ibaraki – Rashomon

יש משהו מסקרן בלשמוע פרויקט סולו של מוזיקאי שיוצא מתוך להקה, במיוחד כשהפרויקט נשמע אחרת ממה שאנחנו רגילים לשמוע ממנו. מסיבה הגיונית מוזיקאים נשארים מחויבים לקו המוזיקאלי של הלהקה, הולכים בעקבות ההחלטות המשותפות, או, במקרים מסוימים, מיישרים קו עם ההחלטות של הכותב הראשי. Matt Heafy, סולן וגיטריסט להקת Trivium, יצא השנה בפרויקט סולו בשם Ibaraki. מדובר בפרויקט בלאק מטאל מגוון מאוד, בו Heafy לוקח אותנו למסע אישי ואפל, שונה מוזיקאלית ממה ששמענו ממנו עד עכשיו, יחד עם אורחים מעניינים וקטעי שירה ביפנית, פולנית ונורווגית.

Heafy סיפר שתמיד הייתה לו אהבה גדולה לבלאק מטאל, וב- 2009 הוא החליט להוציא לעולם פרויקט בז'אנר הזה. הוא חשש שאם הפרויקט יהיה תחת שמו, קהל המטאל האקסטרימי יפסול את האלבום עוד לפני ששמע אותו, בגלל ש Trivium שייכת לז'אנר יותר מיינסטרימי. מסיבה זו הוא בחר בכינוי Ibaraki, שהוא שם של שד מתוך אגדה יפנית. הוא התחיל לכתוב חומרים והצליח להעביר אותם לאחד הגיבורים המוזיקאליים שלו- Ihsahn, סולן וגיטריסט להקת Emperor. Ihsahn שמאוד התרשם מ Heafy הצטרף אליו לעבודה על האלבום ולקח חלק בהפקה ובהקלטות.

מי שמכיר את אלבומי הסולו של Ihsahn יוכל לשמוע כמה הוא השפיע על היצירה של Heafy בפרויקט הסולו שלו (מינוס הסקסופון). האלבום הוא לא אלבום בלאק מטאל "קלאסי", והשירים משלבים גם קטעים אקוסטיים, קטעים שנשמעים סימפוניים. שמעתי מספר אנשים שהתקשו להתחבר לאלבום מהסיבה הזו, אבל עבורי זו דווקא אחת הסיבות העיקריות שגורמות לי לחשוב שהאלבום מרתק.

אחד הדברים המעניינים באלבום הזה הוא ש Heafy החליט להתחבר לשורשים (הוא נולד לאמא יפנית ואבא אמריקאי). מעבר לשם הפרויקט והאלבום, היצירה צבועה בצבעיה העזים של ארץ השמש העולה: שמות השירים, האזכורים למיתולוגיה היפנית והשימוש בכלי נגינה מסורתיים. שתי דוגמאות מובהקות בהקשר הזה הם הקטע Hakanaki Hitsuzen (חולף, בלתי נמנע) שפותח את האלבום, והקטע Kaizoku (פיראט) שמסיים אותו, נותנים דרמטיות מסוימת שכמו מייצרת אווירה של מחזה יפני.

מיד אחרי הפתיח השקט, נכנס בעוצמה השיר Kagutsuchi (שמו של אל האש במיתולוגיה היפנית), וכיאה לשמו מדבר על צפייה בעולם שנשרף בעקבות אנשים שמונעים מאמונה עיוורת באלוהים. זהו אחד הנושאים הדומיננטיים באלבום. עבודת הגיטרות בשיר הזה היא האהובה עליי, גם בקטעים הרועשים וגם בקטע השקט, ומשלבת מלודיות שונות בגיטרות יחד עם נגינה בכלי פריטה יפני מסורתי. בשיר שמגיע אחריו, Ibaraki-Doji, בולטת במיוחד עבודת כלי המיתר, שמגבירה את הדרמה והכבדות של השיר. שני השירים האלו נמצאים במיקום מעולה בתחילת האלבום כי הם מובילים מוזיקאלית את כל מה שקורה לאחר מכן.

האורחים באלבום הזה מגיעים עם מתנות אירוח מיוחדות במיוחד והופכים כל שיר בו הם מתארחים לחוויית האזנה מיוחדת. בשיר Akumu (סיוט) מתארח Nergal האגדי (סולן להקת Behemoth) ששואג טקסט מלא פחד בפולנית. Nergal מעיף את השיר לגבהים מטורפים, ובכלל מדובר באחד השירים הכי חזקים באלבום. לאחריו מגיע השיר Komorebi (אור שמש שמסתנן דרך העצים), שהוא שיר מלא ייאוש ועצב. השירה של Heafy נשמעת פה כאילו הוא קורע את הלב שלו מכעס וכאב אל אוזני המאזינים. כל הכאב ממשיך בשירה השקטה בשיר הבא, Ronin (סמוראי ללא מאסטר). בשיר הזה מתארח Gerard Way (סולן להקת My Chemical Romance) שאחראי על כל הצרחות בשיר. הופעת האורח של Way בשיר הזה, שמגיח באורח בלתי צפוי, גרמה לי בהתחלה לתהות איך סולן להקת אימו פופולארית יכול לתרום צרחות לאלבום בלאק מטאל, אבל Way עושה פה עבודה מדהימה, שלאחר ההאזנה לשיר עברתי לתהות איך הייתה נשמעת קריירת הבלאק מטאל שלו ביקום מקביל. זהו אחד השירים הכי מרתקים באלבום.

בשיר Tamashii No Houkai (קריסת הנשמה) אפשר לשמוע את הסולו הכי טוב באלבום שהוקלט ע"י Ihasan, שלוקח חלק בנגינה בעוד מספר שירים. הוא כל כך טוב שכל שאר הכלים המעורבים בשיר נסוגים אחורה כדי שכל תשומת הלב תהיה עליו. Ihasan מופיע גם בשיר Susanoo No Mikoto (אל הים, הסערות, והשדות וגם הנישואים והאהבה), אבל הפעם בקטע שירה בנורווגית. Heafy עצמו שר גם באנגלית וגם ביפנית בשיר הזה. מדהים לשמוע איך מטאל מייצר גשרים בין יבשות ותרבויות. זו הפעם הראשונה שיצא לי לשמוע את Heafy שר ביפנית. באופן כללי השירה שלו לכל אורך האלבום מעולה, ונשמע שהוא עבד קשה מאוד על הגראולים שלו, שנשמעים שונה ממה שהיינו רגילים לשמוע ממנו עד עכשיו.

השיר Jigoku Dayu (מי הגהנום החמים) הוא כנראה השיר שמונע ממני לתת לאלבום ציון 5 מושלם. הוא לא שיר רע, אבל לעומת השירים האחרים באלבום, שכל אחד מייצג את ייחודיות, הוא בולט בחיסרון של זה, ונשמע כמו "עוד שיר (טוב) באלבום (מעולה)".

השיר שחותם את האלבום הוא באורך פחות מ- 3 דקות, שמגיע אחרי רצף שירים ארוכים, והוא נטול גראולים ודיסטורשנים, אבל נשמע כמו מנגינת חג קריפית שלקוחה מהסרט The Nightmare Before Christmas, בסיומו Heafy מצהיר שלאלוהים אין מקום במסע אליו הוא הולך.

אני מאוד אוהבת את Heafy, ולדעתי הוא מוזיקאי שלא מקבל את כל ההערכה אליה הוא ראוי. פרויקט הסולו שלו פורסם עם יציאת הסינגל הראשון, Tamashii No Houkai, ותפס אותי בהפתעה. תמיד הרגשתי שהוא מוזיקאי מעניין ומגוון, אבל זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי אותו בצורה הזו. אני אוהבת אלבומים שמפתיעים אותי ולוקחים אותי למסעות מרתקים, והאלבום הזה בהחלט עונה על ההגדרות האלו. לא גדלתי על בלאק מטאל, ואני תוהה מה באמת חושבים עליו הבלאקרים החזקים. בכל מקרה, עבורי זהו אחד האלבומים הכי מפתיעים שיצאו השנה.