Iced Earth – Incorruptible

Iced Earth מוציאים אלבום מספר 12. הוא די דומה לאלבומים 4,5,6 ואחרים – אבל זה ממש לא עקרוני. כש Iced הוציאו את Dystopia ב 2011, מעריצי הלהקה עלזו ושמחו, הם אמנם איבדו שוב את הסולן המיתולוגי מאט בארלו, אבל הגיוס החדש Stu Block היה המשך ישיר שלו, שגם נתן תחרות לא רעה לריפר מיודענו. האלבום גם היה מוצלח, כתוב טוב, מופק טוב, עם כמה מהקטעים היפים ביותר של הלהקה עד אז, אבל האלבום שאחרי? Plagues Of Babylon שיצא ב 2014, היה…בגדול, תזמורת נחירות. היו בו כמה שירים טובים, אבל לצערי רוב האלבום היה מחזור לא מוצלח של חומרים ישנים, ללא יותר מידי עניין או שירים בולטים.

האלבום החדש יוצא, ומה שונה?

קודם כל, גיטריסט ליד חדש, Jake Dreyer הצעיר כבר עבר כברת דרך בלהקות כמו Jag Panzer ו White Wizzard, והבחור נותן עבודה. מי שמכיר את הלהקה טוב כמוני, פחות או יותר מההתחלה, יודע שעמדת הליד אף פעם לא הייתה חשובה – וגם לא אוישה על ידי גיטריסטים בולטים במיוחד, אבל נראה לי שאפשר לומר ש Dreyer הוא כנראה הגיטריסט המוכשר שידעה הלהקה מאז Ralph Santolla המשובח.

מה עוד? ההפקה. זו הפעם הראשונה שהלהקה עבדה עם Christopher Harris, המוכר יותר כZeuss, והוא מביא פה סאונד מודרני מלוטש ואגרסיבי שמתרחק יותר ויותר מזה הקלאסי שלהם מהשותפות ארוכת השנים עם Jim Morris ו Morrisound הוותיקים. למרות שזה מתנתק מהסאונד הקלאסי יותר ויותר – לאלבום הזה, שמוזיקלית די ממשיך את אותו דבר שהלהקה עושה כבר 30 שנה, די דווקא מרענן.

ואחרון – זה לא אלבום קונספט, זה לא עוד Something Wicked, זה אלבום עם 10 שירים, כל אחד עם אווירה ונושא משלו, שעובדים יפה בנפרד – וגם זה דווקא מרענן. Great Heathen Army הוא אייסד קלאסי, הריפים המתגלגלים, שירה דמויית בארלו, מקצב דאבל בס בסיסי, אחלה שיר. זה אותו שיר שהלהקה מוציאה מאז The Dark Saga, אבל למי אכפת? אני לא שומע אייסד ארת' בגלל שאני רוצה משהו אחר.

Black Flag הוא איטי, אווירתי, והשירה של Block נהדרת, על קו הגבול של בארלו וריפר, יופי של מטאל מלודי קלאסי. Raven King מזכיר לנו למה יש מי שמתאר את הלהקה כחוצה גבולות בין פאוור מטאל אמריקאי קלאסי לפרוג, לא מעט חלופת מקצבים, קטעים אקוסטים, וקצת יותר תחכום מפאוור ממוצע. Dance הוא אחד הרגעים החזקים באלבום, הלהקה מהלכה הילוך, והאגרסיות נשפכות, זה לא Thrash, אבל זה פאוור בקצה הכבד שלו, על גבי זה יושבת השירה המשובחת של Block והליד המעולה של Dreyer החדש.

כמובן שמעל הכול יושב הראש של Jon Schaffer, הכותב, הגיטריסט ומי שהוא בעצם הלהקה, צריך לזכור שסולן טוב, גיטריסט טוב, כל זה ניצב רק מתחת לראשו הקודח של שייפר, מי שהקים הלהקה, החליף את כל חבריה במהלך השנים, וממשיך לכתוב וליצור את הכול גם היום. נסכם? זה אותו אלבום של אייסד ארת' שאתם מכירים, אין חדש תחת כדור הארץ הקפוא, אבל זה אחלה אלבום. מחכים למשהו חדש? אוהבים להקות שמתנסות בכיוונים מקוריים? שכחו מזה. אבל אם אתם חובבי מטאל מלודי מסורתיים? לכו על זה, אתם כבר יודעים למה לצפות