Iced Earth – Plagues Of Babylon

אני מת על Iced Earth, זאת עובדה שקצת מקשה עלי להיות אובייקטיבי לחלוטין עם ביקורת על אלבום חדש של הלהקה, אבל איך אפשר להיות לחלוטין נקי מדעות כשאתה באמת חושב שמדובר באחת מלהקות המטאל הטובות שפועלות בעשרים השנה האחרונות בערך?

נכון, John Shaffer מחליף הרכבים כמו ששחקן כדורסל מחליף גרביים (הנקיים שבהם לפחות), והלהקה וותיקה כבר על שני סולנים ענקיים – Matt Barlow האחד והיחיד, ו Ripper Owens הגאוני, אבל גם כשהיא כבר החליפה אותם היא עשתה את זה בדמות סולן שלא נופל משניהם ואפילו משלב את היכולות של שניהם בגרון אחד.

נכון גם שהריפים שלהם חוזרים על עצמם, אבל בחייאת – כל עוד הריפים האלה הם אלו של שירים כמו Disciples Of The Lie הגאוני, או Violate המבריק, אין לי בעיה שיחזרו עליהם עם שינויים קלים גם לעוד 30 שנה.

אז עכשיו מגיע אלבום שני עם הסולן Stu Block, והפעם עם מתופף ובסיסט חדשים, מה השתנה?

לא הרבה. זה עדיין פאוור מטאל אמריקאי מלודי, Block עדיין אחד הסולנים החזקים ביותר במטאל המלודי כיום, Shaffer ממשיך לכתוב שירים שנעים בין קטעי מטאל אפים ארוכים ומלאי פאתוס כמו שיר הנושא שפותח את האלבום, לבין מספרים רצחניים קצרים יותר ומלודיים כמו Democide שמגיע שני. הסאונד עדיין בסיסי ומוצק, למרות שהבנתי שהפעם האלבום הוקלט לשם שינוי בגרמניה ולא באופני Morrisound הנצחיים של הלהקה בפלורידה – הוא נשמע מבחינת סאונד בדיוק כמו כל אלבומי הלהקה הקודמים.

Block פותח את שיר הנושא כדמות מראה מוחלטת של Barlow עם השירה הדרמטית העבה, לקראת האמצע השיר עובר שינויים ומעברי מקצבים, כולל ההרמוני ליד דמוי Iron Maiden המתבקש, והכול עובד טוב. זה לא שיר ענק או נצחי של ההרכב, אבל אחלה שיר.

Democide כבר יותר בכיוון שאני אוהב מהלהקה, עם העוצמה והמהירות שמאפיינת שירים כמו הקטע המרכזי ב Something Wicked This Way Comes הקלאסי כשגם השירה של Block כמובן גורמת לזה להשמע כמו השירים באלבום העבר המוצלח שלהם.

Among The Living Dead הוא אחד השירים הטובים באלבום, קודר, אווירתי יותר וגם מהיר וכבד יותר מאלו שקדמו לו, הוא מרוויח משירה שניה של Hansi Kurch, הרי הוא סולן Blind Guardian, שמתארח פה – וגם עושה קולות רקע בחלק מהשירים באלבום .

עכשיו בואו נהיה ישרים עם עצמו – Schaffer מאזין הרבה ל Iron Maiden, המון. זו כנראה הסיבה שבשיר כמו The End פשוט שומעים Iron Maiden חרוטים על כל שנייה ושנייה, והפעם הוא מגבה את עצמו בבסיסט מוכשר ובולט בהרבה מאלו שעבדו עם הלהקה בעבר, ונותן פה עבודת סטיב האריס לא רעה בכלל. זה לא Iron Maiden, עדיין לא – מצד שני, ויסלחו לי מעריצי Maiden הפנאטים, זה יותר טוב ממה ש Maiden עושים היום.

נעבור ישר לקטע 12 באלבום – הקאבר שנקרא Highwayman, שיר של אמן הקאנטרי רוק האמריקאי Jimmy Web, המנון רוק אמריקאי מגניב שמתארחים בו כסולנים Russell Allen מ Symphony X, Hansi מיודענו, ו Michal Poulsen מ Volbeat – חבר ידוע וטוב של הלהקה. זה יופי של שיר מטאל בגרסה של Iced, והאירוח של כל הסולנים האלה נותן לזה נופך חגיגי יפה.

אם לסגור ביקורת – האלבום כנראה לא מגיע לגדולתו של אלבומה הקודם של הלהקה, Dystopia המעולה, אבל הוא ממשיך במסורת של אלבומי מטאל מלודים משובחיים, מוסיף קצת יותר השפעות Maiden מתמיד ומצליח בקלות להיות אחד מאלבומי המטאל הטובים ששמעתי לאחרונה, פשוט כי Iced להקה כל כך טובה.