Ichor – Depths

איכור, איכור, איכור.

תנסו להגיד את השם שלהם כמה פעמים ברצף, זה נחמד.
זוכרים שהם הופיעו בארץ? במקרה ופספסתם, הם ביקרו פה בארץ במסגרת הDeathfest השנתי של חברי Viscera Trail, החמישי במספרו, שהיה באפריל האחרון ושם דני אחירון, גם הוא כתב מטאליסט, הכיר אותם.

דני נתן לי את הדיסק שלהם והדיסק הזה שכב אצלי המון זמן, שמעתי ושמעתי ושמעתי את האלבום. שמעתי אותו כל כך הרבה פעמים פשוט כי נתקלתי במחסום הכתיבה הכי גדול שהיה לי, האלבום הזה נתקע והעלה אבק, הדיסק היה מונח לו על שולחן העבודה שלי, קורא לי מדי פעם, הצצתי בטקסטים מדי פעם, הסתכלתי על התמונות, אבל לא הצלחתי לשבת ולכתוב עליו. וכשסוף סוף הצלחתי לדלג מעל המחסום הזה, וואו, הסקירה הזו שטפה אותי כמו גל קר של חורף. איכור, באופן מפתיע, הוא שם די נפוץ ללהקות, ארבע להקות שונות נשאו את השם הזה לאורך ההיסטוריה, שלוש מהם עדיין פעילות.

זה האלבום השלישי של הרכב הדת'קור הגרמני הזה.(אם לא לוקחים בחשבון את הספליט שהם הוציאו יחד עם הרכב המטאלקור הגרמני Point Of Inflection) האלבום הזה ממשיך את המוטיב האוקיינוסי שהתחיל האלבום הקודם רק שכאן איכור לוקחים כיוון עמוק יותר לכיוון הדת'קור, הם תמיד היו טכניים מאוד, אבל פה אנחנו מקבלים עוד תופים מהירים, קולות עמוקים ומהירים ורקע אפל ומלא אווירה.

איכור היא מילה יוונית, לפי המיתולוגיה היוונית איכור הוא הזהב הנוזלי שזורם בעורקיהם של אלים ובני אלמוות, אבל תנו לי להגיד לכם משהו, אין שום אסוציאציה למשהו נוצץ ומוזהב בסאונד של איכור, יש פה אפלה קודרת, שחור ללא תקווה ואוקיינוסים של רעש.

גם איכור פותחים את האלבום שלהם עם קטע אינטרו, אתם יודעים מה אני חושב על קטעי אינטרו, חפרתי על זה המון. להקות יקרות, אנא מכן, פשוט חברו את קטע האינטרו לשיר הראשון ותקבלו שיר אחד ארוך יותר ופחות קטעים באלבום והכי חשוב, תרוויחו חיבור אמיתי יותר של שני הקטעים.

אבל למה אני שוב חופר על מהות האינטרו כשמדובר בקטע אוירתי אפל במיוחד? אורגן וכלים קלאסיים עמוסים ברוע טהור לא מכינים אותנו בשום צורה ל Apophis, הקטע הראשון שפשוט מעיף אותי מטר וחצי אחורה. התופים של Dirk יוצרים הרגשה של מכונת ירייה אל מול הפרצוף, מהירים, עוצמתיים ואלימים כל כך. הם מהירים מספיק כדי להניע ולא מהירים דיים כדי שנחשוב שמדובר במכונת תופים. השירה של ERIC נעה על ספקטרום שבין צלילים עמוקים וגרוניים ועד לצרחות ממש. השטף של השיר והקצב שלו גורם לי להרגיש כאילו אני תחת מתקפה. ואני נהנה מכל רגע. הגיטרות המייללות פוגשות אותנו רק קצת אחרי אמצע השיר, זה לא שהשיר הופך למלודי חלילה, אבל בהחלט יש פה המשכיות לאווירת האפילו.

הטקסטים של איכור קצרים וחותכים, מספרים על קרבות אפלים שמתרחשים במעמקי הים ומלאים במפלצות מיתולוגיות,ענקי ים, מלכים אפלים שמגייסים את הלוויתן העצום לקרבות שלהם, בתולות ים מהפנטות, סירנות קטלניות ואפילו קת'ולו כאן. זוכרים את קת'ולו מהשיר של מטאליקה? יצור מפלצתי – חלקו אדם, חלקו דרקון וחלקו תמנון. הוא פרי דמיונו של סופר בשם ה.פ לאבקרפט.

האלבום ממשיך ומתגלגל לו, While Giants Sleep משנה קצת את אווירת האלבום עד כה ומתחיל בטמפו איטי יותר משולב בקולות יצורי מעמקים.הקצב נשמר איטי כשיללות גיטרות אווירה מלוות את השיר, השירה של ERIC משתנה מבית לבית, הקצב עולה ויורד . הטון מעמיק והופוך איטי יותר. הקצב עולה והשבירות מתגברות, פשוט יופי של קטע.

Leviathan – הקטע השביעי באלבום. כן, ממש כמו בעברית, לוויתן! מפלצת המעמקים משמשת את אדון המעמקים במלחמתו, השיר נפתח כמו שיר של ארץ' אנאמי, אל תשאלו אותי איזה, שיר כלשהו. הקצב של השיר הזה הוא גבוה ועוצמתי לכל אורכו, התופים שוב מהירים אבל DIRK לא מתבייש להוריד גם פגזי תופים מידי פעם, החל מ 1:25 השאגות של ERIC הופכות לדמוניות ואפלות במיוחד כאשר הן מלוות בגיטרות מלודיות יותר. אבל אל דאגה, אחרי חצי דקה של מלודיה, הח'ברה ממשיכים להפגיז. למרות העובדה שהשיר הזה מתעסק במעמקים, הוא נע כמו גל בין ההפגזות למלודיה. גם ל Desire of the Depths יש קסם אדיר שנובע מסולו גיטרה ב 2:31, שבירות החל מהדקה השניה, אבל בעיקר מאיזו גיטרה אחורית שמנגנת לה קטע שנשמע כמו חיית מעמקים ברקע ומלווה את השיר לכל אורכו, אני פשוט מטורף על הדברים הקטנים שעושים שירים למה שהם.

Cathulus Sons – השיר העשירי באלבום אף הוא יצירה ששווה להתעכב עליה, היא מגוונת, אלימה וברוטלית, סוף סוף מרגישים בה את הבאסים שאותם ייחלתי לשמוע לאורך כל האלבום הזה, התופים משתנים ומלהטטים, השיר מרגיש קצר הרבה יותר ממה שהוא באמת, יש פה מעט מאוד רגעים שחוזרים על עצמם. (בניגוד לרפטטיביות שמלווה שירים אחרים באלבום) והשיר האחרון? ובכן, אני באמת אוהב אותו, הוא בנוי נהדר, הוא לוקח את כל מה שהלהקה הזו עושה טוב, (וגם את מה שלא!) מרכז הכל אל תוך שיר של שש וחצי דקות ובסוף מוסיף נעימת פסנתר אפלה וצלולה שתקועה אצלי בריפיט בחצי השעה האחרונה.

אז מה, האלבום מושלם, הא?

ובכן,התופים מדהימים במהירות העל אנושית שלהם, הגיטרות מדוייקות, הברייקים שוברים וכל ביט יושב כאן במקום, השאגות של אריק נהדרות, האווירה טובה והמפלצות מפלצתיות.

אבל לא, האלבום לא מושלם, הבס פה כמעט בלתי נשמע ברוב השירים, וחבל, אין כמו כמה קילו טובים של בסים איכותיים. התופים מהירים מאוד, זה כבר אמרנו, אבל לי אישית הם מרגישים קצת שטוחים, יש ממש מספר מועט של קטעים בהם התופים מקבלים עוצמה ועומק וכשזה קורה זה נהדר, זה פשוט קורה מעט מדי. גם הטקסטים, מינימליסטיים יחסית לטקסט שאמור לספר סיפור אגדה מעניין וטוב, הטקסטים פה בסיסיים בסך הכל.

לסיכום, האלבום הוא אלבום טוב, והם הולכים צעד אחד קדימה מהאלבום הקודם שלהם, אבל איכור לא עושים פה כמעט שום דבר חדש או מלהיב בטירוף, הרבה הרכבים טובים בז'אנר עושים את זה טוב כמעט כמוהם. אבל מצד שני, ראבאק! מי אמר שכל אלבום צריך להמציא את הז'אנר מחדש? איכור עושים פשוט דת' מטאל\דת'קור טוב, בועט, מדוייק ועוצמתי באמת! מת עליהם.